היום יום האישה הבינלאומי והוא לא דומה לשום יום אישה שצוין במדינה הזו מעולם. אין שום דבר נורמלי ביום האישה הנוכחי. אנחנו מציינים אותו לצד 154 יום של 19 חטופות בשבי חמאס.
השבוע פרסמה פרמילה פאטן, הנציגה המיוחדת של מזכ”ל האו”ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, דו”ח שמכיר חד-משמעית בתקיפות המיניות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. זה דו”ח על אונס, עינויים, הטלת מומים. הדו”ח קובע גם שיש יסוד סביר להאמין שהחטופות חשופות אף הן לאלימות מינית. רוב הישראלים לא היו צריכים את הדו”ח הזה. הם שמעו כמה מהחטופות שחזרו. הם יודעים. וכבר למעלה מחמישה חודשים כולנו יושבים עם הידע הנורא הזה, כשבעזה יושבות החטופות.
השבוע גם התפרסמה ידיעה מסוג שונה לגמרי וראינו איך חברי “עוצמה יהודית” פועלים לעצירת מעט התקציב שהמדינה מעניקה לפורום מיכל סלה, שפועל למיגור אלימות כלפי נשים. את הארגון החשוב הזה הקימה לילי בן עמי, שאחותה מיכל נרצחה בידי בן זוגה. בדיון האיום בכנסת, סיפרה בן עמי על 276 נשים מאיומות ו-900 ילדים מקבלים הגנה על ידי הפורום. אבל “חטאו” של הפורום, שהוא גם יצא כנגד חלוקת כלי הנשק חסרת האחריות של השר לביטחון לאומי, אז איתמר בן-גביר נוקם. שוב, ביטחונן של נשים ושל ילדיהן הוא לא יותר מעוד כלי בדרך להשגת מטרה אחרת לגמרי.
זו תקופה מחרידה להיות אישה בישראל של 2024. הלכנו אחורה שנות דור. דווקא בתקופה שבה אונס והתעללות מינית הפך כאן לכלי לטרור, נשים כמעט שאינן מיוצגות במערכת הפוליטית, ומסתמן שבבחירות הבאות לא תעמוד אף אישה בראשות מפלגה. נשים כמעט ואינן נמצאות סביב שולחנות קבלת ההחלטות; בקואליציה כמעט שאין נשים, לא שרות ולא מנכ”ליות, אפס נשים בקבינט המלחמה. לא נראה שיש שם אפילו אדם אחד שטורח לעסוק בביטחונן של נשים, זכויותיהן, קולן. ההגנה על כל אלו הופקדה בידי אוסף גברים שמגלים עיוורון מגדרי ביחס לצרכים של נשים, והם אינם מעניינים אותם.
לכן גם לא מפתיע שמאז הקמת הממשלה לא נעשה שום מהלך מוסדר למאבק באלימות במשפחה; הממשלה ביטלה את הרשות לקידום מעמד האישה, מנעה את הצטרפותה של ישראל לאמנות בינלאומית למאבק באלימות נגד נשים ולאלימות במשפחה, והיא מקפידה עכשיו גם לתקוע מקלות בגלגלים של ארגונים שכן עושים משהו. האמת שלא הופתענו. לא ציפינו מהם ליותר.
אירועי ה-7 באוקטובר הבהירו יותר מתמיד את החשיבות שבהצבת נושא השוויון המגדרי בסדר היום; כדי שלא יתעלמו יותר מקולן של נשים, כדי שנאתר את המנגנונים והחסמים שמונעים את השתלבותן של נשים במרחב הציבורי, וכדי שהחוקים המקודמים בישראל ישקפו תפיסת עולם שוויונית ומכלילה.
תנו לי לומר לכן משהו, כמי שכיהנה בכנסת תקופה ארוכה – כמו שממשלה אחת יכלה להסיג אותנו אחורה, כך גם השינוי לכיוון ההפוך יכול להיות דרמטי ומעורר תקוה.
זה תלוי בנו, בכן. אנחנו עוד נתרומם מהרגע הזה. אתן תראו.
ורק בקשה אחת לי ליום האישה הזה: שכל החטופות וכל החטופים יחזרו בשלום לביתם.
