הכי מפתה עכשיו להתייאש. להחליט שאין עוד סיכוי ואין טעם להשקיע את המאמצים והאנרגיה רק בשביל שהלב ישבר שוב. יש כל כך הרבה סיבות להתייאש. הושט היד וגע בן. החטופים והחטופות בעזה, שמספרם הולך וקטן. המלחמה האיומה, הכושלת שניהלה ממשלת נתניהו ברצועה; התאווה של הממשלה הזו לפתוח חזיתות נוספות – בצפון, באיראן; לראות עד כמה המצב מסובך ועדין ומורכב לאין שיעור, והממשלה שאמורה להיות שם עבורנו, לנווט בזהירות במים הסוערים הללו, נמצאת בעיקר עבור עצמה, ממשיכה לחתור לעבר המהפיכה המשטרית, לעבר סיפוח השטחים, לעבר סנקציות בינלאומיות, עיוורת למחירים שישראלים שילמו וממשיכים לשלם על מחדליה.

מפתה כל כך לוותר. כן, כל הסיבות האובייקטיביות שם, אבל מלבדן גם ישנו מערך אדיר של הנדסת תודעה, שמשנן לנו שוב ושוב שהמאבק אבוד, שאין טעם, שעדיף להישאר בבית, ש"העם" "איתם". כל זה שקר. אנחנו במצב עדין ומסוכן, אין ספק, אבל העם אינו עם הממשלה הזו, לא שלם עם הזיות העריצות והסיפוח שלה. זו אשליה שמשתלמת להם. הייאוש משתלם להם. כל חיי אני שותפה למאבקים ציבוריים ופוליטיים במדינה הזו. ובכל פעם מחדש, הצד שמולי עבד שעות נוספות כדי לשווק לי ייאוש. אין טעם, הוא לחש, המאבק אבוד מראש.

לפני שנה מדינת ישראל הייתה קנאת העולם המערבי. המאבק הנחוש שניהלנו כדי לעצור את המהפיכה המשטרית נלמד בכל העולם. אנשים במדינות שונות ראו איך ישראלים שוטפים בהמוניהם את הרחוב. הם עמדו מול אלימות משטרתית ומול אלימות של פעילי ימין ומול אלף ואחת קללות וניסיונות דריסה, ולא מצמצו. כי הם ראו אחד את השני וידעו שהם כוח שאי אפשר להביס ואין דרך לייאש.

כשהקמתי את מכון זולת, מכון מחקר אקטיביסטי עצמאי, שמבקש לקדם מדיניות של שוויון לזכויות אדם בישראל, לא עמדנו מול מהפיכה משטרית ולא היינו באמצעה של מלחמה. אבל את המדרון אפשר היה לראות עוד אז, וכבר אז היה ברור שאנחנו הולכים למקום מסוכן ושחייבים לעצור את ההתדרדרות.

המכון שם לעצמו למטרה לזהות ולתקן בעיות ועיוותים במציאות חיינו, ולספק כלים, ידע ומומחיות לשחקנים הפוליטיים הבכירים באמצעות הגשת חוות דעת, ניירות עמדה, מחקרים והצעות מדיניות, ותוך השתתפות בדיונים לעיצוב מדיניות בגופים ציבוריים ובשיח ציבורי. אז, כשטענו ששינוי לא יכול להגיע רק מהכנסת, לא מעט גבות הורמו. נדמה לי שהיום יותר אנשים יבינו למה התכוונו. האופוזיציה בכנסת הוחלשה במשך שנים, והיא כיום אחת החלשות בעולם הדמוקרטי. הכנסת חשובה. חקיקה חשובה. אבל חברה אזרחית מודעת, פעילה, שיודעת על מה היא נלחמת – חשובה בהרבה.

הצד השמרני הבין זאת הרבה לפנינו. הוא הקים מכוני מחקר וצוותי חשיבה, שמטרתם להנכיח את החזון השמרני והריאקציונרי בקרב חברי כנסת, שרים, פקידי ממשלה ומעצבי דעת קהל. הבולט שבמכונים האלה הוא "פורום קהלת". מכון זולת לא מציע לרמות את הציבור ולא מציע מהפיכה. אבל אנחנו מאמינים בתוצאות ומאמינים שהדרך הטובה ביותר להשיג אותן היא לחבר בין פעילות סינגור, מחקר איכותי, חברה אזרחית חזקה וחברי כנסת אידיאולוגיים.

במכון זולת מאמינים ששפה מעצבת מציאות, ושייאוש אינו סדר יום או גזירת גורל. ייאוש, במקרה הישראלי, הוא אפקט שהממשלה הזו עמלה כל יום כדי לחשל ולחזק. אנחנו לא מאמינים בייאוש. מגיע לנו יותר, ואנחנו יכולות להשיג יותר. דווקא בנקודת השפל הזו, אנחנו מסתכלים קדימה ומסמנים מטרה.

הממשלה הנוכחית רוצה לכרסם בזכויותינו, אנחנו נעבוד כדי להחזיר את מגילת העצמאות, שהבטיחה את הזכויות הללו, לזירה הציבורית. כרגע, מתוך המלחמה והמיתון והחשש לגורל המדינה, קשה לדבר ברצינות על היום שאחרי. אבל היום שאחרי הוא לא פנטזיה, אלא ההבנה הבסיסית שבלי לדעת איזו מדינה אנחנו רוצים לראות כאן, לא נוכל לחתור לשם. אנחנו יודעים ויודעות איזו מדינה רוצים לראות כאן סמוטריץ', בן גביר, בנימין נתניהו. לנו יש חזון חלופי.

לקחנו על עצמנו משימה מאתגרת: לשכנע את מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל בישראל שאפשר לייצר עתיד אחר. אני נולדתי בברית המועצות, אולי הדיקטטורה הגרועה בהיסטוריה האנושית וללא ספק מהרצחניות שבהן. ב-1985 העריך המודיעין האמריקני שהיא תוסיף להתקיים עוד עשרות שנים. ארבע שנים לאחר מכן היא התמוטטה וב-1991 הוכרז על מותה הרשמית. כיום היא זיכרון רחוק.

הכל אפשרי. זה תלוי בנו. זה תלוי באמונה שלנו בעצמנו, ביכולת שלנו לעבוד מסודר, ברצינות וביחד. לא הממשלה הזו תגרום לי לוותר על הבית שלי ועל כל מה שהוא יכול להיות. בפרפרזה על נפוליאון, דחו את הייאוש, והוא יעבור לשכון בקרב יריביכם.