יו”ר מרצ לשעבר, ומנהיגת השמאל הישראלי, זהבה גלאון התפרסמה בשל פעילותה הפרלמנטארית והציבורית במאבקיה למען זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות מיעוטים ומגזרים מקופחים ולסיום הכיבוש., וכיהנה, בין היתר, כמנכ”לית המייסדת של ארגון “בצלם” לזכויות האדם בשטחים. ארבעה עשורים בקירוב של עשייה ציבורית ופוליטית עשירה, מיצבה את גלאון כמותג של דמוקרטיה, זכויות-אדם ושלום.
לגלאון הוענקו פרסים רבים כהוקרה על פעילותה הציבורית, ובהם עיטור הנשיא למאבק בסחר בבני אדם; אבירת התנועה לאיכות השלטון; אות אומ״ץ על מאבקה למען צדק חברתי; אות הקהילה הלהט״בית על מאבקה למען שוויון זכויות; פרס מהטמה גנדי לשלום; פרס הנשיא קרטר בשם ארגון “בצלם”; ופרס המועצה האמריקאית של נשים יהודיות על פעילותה לקידום נשים. גלאון נבחרה שוב ושוב לרשימות המשפיעים על הכלכלה הישראלית.
גלאון כיהנה כחברת כנסת בכנסת ישראל במשך 16 שנה, מתוכן שש שנים כיו״ר מרצ. עם פרישתה הקימה במאי 2020 את מכון זולת שפועל לקדם מדיניות של שוויון וזכויות אדם ולשקם את הלגיטימיות של שיח זכויות האדם בישראל.
בבחירות האחרונות (2022) היא נטלה הפסקה מתפקידה בזולת, לאור בקשות רבות של חברי מרצ רבים להוביל את המפלגה בבחירות שבהן מרצ לא עברה את אחוז החסימה. אחרי הבחירות חזרה גלאון לפעילותה בחברה האזרחית כנשיאת זולת.
ילידת 1956, עלתה ארצה מברה”מ לשעבר בגיל 4. נשואה, אם לשניים וסבתא לשישה. בעלת תואר B.E.D בחינוך מיוחד מהמכללה האקדמית בבית ברל, תוארM.A בפילוסופיה של החינוך מהאוניב’ העברית, וסיימה לימודי דוקטורט במגדר באוניב’ בר-אילן (בלי כתיבת עבודת מחקר).
כל חיי הבוגרים אני שותפה למאבקים ציבוריים ופוליטיים במדינת ישראל, ולכן אני יודעת שחרף הקמתה של הממשלה הדתית, הגזענית והמושחתת ביותר שהייתה כאן בראשותו של בנימין נתניהו, אין לנו פריווילגיה להתייאש. הייאוש נוח כל כך, אבל כאשר את מתייאשת את משאירה את השדה לצד השני. והוא לא מתייאש, הוא חדור אנרגיות ומוטיבציה.
מערך אדיר של הנדסת תודעה משנן שוב ושוב שהמאבק אבוד ושאין טעם לפעול. אבל עלינו רק להרים ראש ולהביט סביב כדי להבין עד כמה דברים אלה חסרי בסיס. דמוקרטיות התקדמו והתחזקו על אפם ועל חמתם של בעלי הכוח בזכות ליברליות ופרוגרסיבים נחושים, שלא התייאשו בימים גרועים הרבה מאלה שאנחנו חיות בהן. לכן החלטתי להקים את מכון זולת – מכון מחקר המבקש לקדם את ההגנה על השוויון ועל זכויות האדם בישראל. המכון שם לעצמו למטרה לזהות ולתקן בעיות ועיוותים במציאות חיינו, באמצעות מחקרים והצעות מדיניות, ותוך השתתפות בדיונים לעיצוב מדיניות בגופים ציבוריים ובשיח ציבורי. במצב הנוכחי שינוי לא יוכל להגיע רק מהכנסת, ואני טוענת זאת כמי שהייתה חברת כנסת במשך 16 שנה. גם קודם לחילופי השלטון והקמת הממשלה בראשות נתניהו, האופוזיציה בכנסת הייתה מהחלשות בעולם הדמוקרטי. אך אין לנו זכות לוותר על הכנסת, ולכן יש לפעול מתוך החברה האזרחית כדי לאלץ אותה להכיר במציאות; ומשהכירה בה – לשנות אותה.
הצד השמרני פועל בדרך זו במשך שנים רבות. הוא הקים מכוני מחקר וצוותי חשיבה, הבולט שבהם הוא “פורום קהלת”, שמטרתם להנכיח את החזון השמרני-ריאקציונרי בקרב חברי הכנסת, השרים ופקידי הממשלה. הזנחנו את השדה הזה, ועל כן קולם רם ושלנו חלש.
במכון זולת מאמינים ששפה מעצבת מציאות, שיש לדחות את הסדר הקיים ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשבש אותו. לשם כך, בראש ובראשונה עלינו להזכיר לתומכים בדרכנו שייאוש איננו סדר יום ואיננו גזירת גורל. מגיע לנו יותר, ואנחנו יכולות להשיג יותר. הממשלה החדשה גורמת לציבור לחשוש לזכויותיו, ואילו אנו נזכיר לו שלזכויות אלה יש בסיס – מגילת העצמאות מבטיחה אותן. אנחנו נחזיר את מגילת העצמאות לזירה הציבורית. הדיון שנקיים יהווה בסיס לחקיקת שורה של חוקי יסוד שמבטיחים את זכויות האדם. בסופו של דבר, ולאחר מאבק סיזיפי, דיון זה יאפשר להרים את הכדור שהכנסת הראשונה הפילה, ולעגן את זכויות האדם בחוקה שוויונית ופלורליסטית, שתבטיח שוויון לאומי ואזרחי כדי שזכויות יסוד לא יהיו עוד פלסטלינה בידי קואליציה אקראית.
כל זה נראה עתה רחוק מאוד, שכן כוחות אופל מאיימים על הזכויות שלנו. אנו נתעקש על כך שכל הזכויות שלובות וקשורות זו בזו. ללא הגנה על זכויות אוניברסליות, פרטיות וקולקטיביות וזכויות חברתיות בסיסיות, החירויות מתקשות לבוא לכדי ביטוי.
מכון זולת לקח על עצמו משימה מאתגרת: לשכנע את מעצבי דעת הקהל בישראל, שרבים מהם התמכרו לייאוש ולדברור הייאוש, שאפשר לייצר עתיד אחר. זו מלאכה קשה, אך לא בלתי אפשרית. אני נולדתי בברית המועצות, מדינה שכיום איננה קיימת. ייתכן שהיא הייתה הדיקטטורה הגרועה בהיסטוריה האנושית, וללא ספק מהרצחניות שבהן. בשנת 1985 המודיעין האמריקאי העריך שהיא תוסיף להתקיים בעשרות השנים הקרובות, אך ב-1989 היא התמוטטה ובשנת 1991 הוכרז על מותה רשמית. אף אחד לא חזה את נפילתה, ואף על פי כן כיום ברית המועצות היא זיכרון רחוק.
אם תפנית אדירה זו התאפשרה, הרי הפלת ממשלת נתניהו-בן גביר אפשרית גם כן. את ואני נשנה את העולם. יהיה לנו רע? זה לא נורא. אנחנו יכולות וחייבות להעניק לדור הבא עולם טוב יותר. זה בידינו. אל ייאוש. בפרפרזה על נפוליאון, דחו את הייאוש, והוא יעבור לשכון בקרב יריביכם.
החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.
בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.
האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.
יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.
פרנסס רדאי
משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.
מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.
