תפריט
תפריט
יו”ר מרצ לשעבר, ומנהיגת השמאל הישראלי, זהבה גלאון התפרסמה בשל פעילותה הפרלמנטארית והציבורית במאבקיה למען זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות מיעוטים ומגזרים מקופחים ולסיום הכיבוש., וכיהנה, בין היתר, כמנכ”לית המייסדת של ארגון “בצלם” לזכויות האדם בשטחים. ארבעה עשורים בקירוב של עשייה ציבורית ופוליטית עשירה, מיצבה את גלאון כמותג של דמוקרטיה, זכויות-אדם ושלום.
לגלאון הוענקו פרסים רבים כהוקרה על פעילותה הציבורית, ובהם עיטור הנשיא למאבק בסחר בבני אדם; אבירת התנועה לאיכות השלטון; אות אומ״ץ על מאבקה למען צדק חברתי; אות הקהילה הלהט״בית על מאבקה למען שוויון זכויות; פרס מהטמה גנדי לשלום; פרס הנשיא קרטר בשם ארגון “בצלם”; ופרס המועצה האמריקאית של נשים יהודיות על פעילותה לקידום נשים. גלאון נבחרה שוב ושוב לרשימות המשפיעים על הכלכלה הישראלית.
גלאון כיהנה כחברת כנסת בכנסת ישראל במשך 16 שנה, מתוכן שש שנים כיו״ר מרצ. עם פרישתה הקימה במאי 2020 את מכון זולת שפועל לקדם מדיניות של שוויון וזכויות אדם ולשקם את הלגיטימיות של שיח זכויות האדם בישראל.
בבחירות האחרונות (2022) היא נטלה הפסקה מתפקידה בזולת, לאור בקשות רבות של חברי מרצ רבים להוביל את המפלגה בבחירות שבהן מרצ לא עברה את אחוז החסימה. אחרי הבחירות חזרה גלאון לפעילותה בחברה האזרחית כנשיאת זולת.
ילידת 1956, עלתה ארצה מברה”מ לשעבר בגיל 4. נשואה, אם לשניים וסבתא לשישה. בעלת תואר B.E.D בחינוך מיוחד מהמכללה האקדמית בבית ברל, תוארM.A בפילוסופיה של החינוך מהאוניב’ העברית, וסיימה לימודי דוקטורט במגדר באוניב’ בר-אילן (בלי כתיבת עבודת מחקר).
הכי מפתה עכשיו להתייאש. להחליט שאין עוד סיכוי ואין טעם להשקיע את המאמצים והאנרגיה רק בשביל שהלב ישבר שוב. יש כל כך הרבה סיבות להתייאש. הושט היד וגע בן. החטופים והחטופות בעזה, שמספרם הולך וקטן. המלחמה האיומה, הכושלת שניהלה ממשלת נתניהו ברצועה; התאווה של הממשלה הזו לפתוח חזיתות נוספות – בצפון, באיראן; לראות עד כמה המצב מסובך ועדין ומורכב לאין שיעור, והממשלה שאמורה להיות שם עבורנו, לנווט בזהירות במים הסוערים הללו, נמצאת בעיקר עבור עצמה, ממשיכה לחתור לעבר המהפיכה המשטרית, לעבר סיפוח השטחים, לעבר סנקציות בינלאומיות, עיוורת למחירים שישראלים שילמו וממשיכים לשלם על מחדליה.
מפתה כל כך לוותר. כן, כל הסיבות האובייקטיביות שם, אבל מלבדן גם ישנו מערך אדיר של הנדסת תודעה, שמשנן לנו שוב ושוב שהמאבק אבוד, שאין טעם, שעדיף להישאר בבית, ש”העם” “איתם”. כל זה שקר. אנחנו במצב עדין ומסוכן, אין ספק, אבל העם אינו עם הממשלה הזו, לא שלם עם הזיות העריצות והסיפוח שלה. זו אשליה שמשתלמת להם. הייאוש משתלם להם. כל חיי אני שותפה למאבקים ציבוריים ופוליטיים במדינה הזו. ובכל פעם מחדש, הצד שמולי עבד שעות נוספות כדי לשווק לי ייאוש. אין טעם, הוא לחש, המאבק אבוד מראש.
לפני שנה מדינת ישראל הייתה קנאת העולם המערבי. המאבק הנחוש שניהלנו כדי לעצור את המהפיכה המשטרית נלמד בכל העולם. אנשים במדינות שונות ראו איך ישראלים שוטפים בהמוניהם את הרחוב. הם עמדו מול אלימות משטרתית ומול אלימות של פעילי ימין ומול אלף ואחת קללות וניסיונות דריסה, ולא מצמצו. כי הם ראו אחד את השני וידעו שהם כוח שאי אפשר להביס ואין דרך לייאש.
כשהקמתי את מכון זולת, מכון מחקר אקטיביסטי עצמאי, שמבקש לקדם מדיניות של שוויון לזכויות אדם בישראל, לא עמדנו מול מהפיכה משטרית ולא היינו באמצעה של מלחמה. אבל את המדרון אפשר היה לראות עוד אז, וכבר אז היה ברור שאנחנו הולכים למקום מסוכן ושחייבים לעצור את ההתדרדרות.
המכון שם לעצמו למטרה לזהות ולתקן בעיות ועיוותים במציאות חיינו, ולספק כלים, ידע ומומחיות לשחקנים הפוליטיים הבכירים באמצעות הגשת חוות דעת, ניירות עמדה, מחקרים והצעות מדיניות, ותוך השתתפות בדיונים לעיצוב מדיניות בגופים ציבוריים ובשיח ציבורי. אז, כשטענו ששינוי לא יכול להגיע רק מהכנסת, לא מעט גבות הורמו. נדמה לי שהיום יותר אנשים יבינו למה התכוונו. האופוזיציה בכנסת הוחלשה במשך שנים, והיא כיום אחת החלשות בעולם הדמוקרטי. הכנסת חשובה. חקיקה חשובה. אבל חברה אזרחית מודעת, פעילה, שיודעת על מה היא נלחמת – חשובה בהרבה.
הצד השמרני הבין זאת הרבה לפנינו. הוא הקים מכוני מחקר וצוותי חשיבה, שמטרתם להנכיח את החזון השמרני והריאקציונרי בקרב חברי כנסת, שרים, פקידי ממשלה ומעצבי דעת קהל. הבולט שבמכונים האלה הוא “פורום קהלת”. מכון זולת לא מציע לרמות את הציבור ולא מציע מהפיכה. אבל אנחנו מאמינים בתוצאות ומאמינים שהדרך הטובה ביותר להשיג אותן היא לחבר בין פעילות סינגור, מחקר איכותי, חברה אזרחית חזקה וחברי כנסת אידיאולוגיים.
במכון זולת מאמינים ששפה מעצבת מציאות, ושייאוש אינו סדר יום או גזירת גורל. ייאוש, במקרה הישראלי, הוא אפקט שהממשלה הזו עמלה כל יום כדי לחשל ולחזק. אנחנו לא מאמינים בייאוש. מגיע לנו יותר, ואנחנו יכולות להשיג יותר. דווקא בנקודת השפל הזו, אנחנו מסתכלים קדימה ומסמנים מטרה.
הממשלה הנוכחית רוצה לכרסם בזכויותינו, אנחנו נעבוד כדי להחזיר את מגילת העצמאות, שהבטיחה את הזכויות הללו, לזירה הציבורית. כרגע, מתוך המלחמה והמיתון והחשש לגורל המדינה, קשה לדבר ברצינות על היום שאחרי. אבל היום שאחרי הוא לא פנטזיה, אלא ההבנה הבסיסית שבלי לדעת איזו מדינה אנחנו רוצים לראות כאן, לא נוכל לחתור לשם. אנחנו יודעים ויודעות איזו מדינה רוצים לראות כאן סמוטריץ’, בן גביר, בנימין נתניהו. לנו יש חזון חלופי.
לקחנו על עצמנו משימה מאתגרת: לשכנע את מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל בישראל שאפשר לייצר עתיד אחר. אני נולדתי בברית המועצות, אולי הדיקטטורה הגרועה בהיסטוריה האנושית וללא ספק מהרצחניות שבהן. ב-1985 העריך המודיעין האמריקני שהיא תוסיף להתקיים עוד עשרות שנים. ארבע שנים לאחר מכן היא התמוטטה וב-1991 הוכרז על מותה הרשמית. כיום היא זיכרון רחוק.
הכל אפשרי. זה תלוי בנו. זה תלוי באמונה שלנו בעצמנו, ביכולת שלנו לעבוד מסודר, ברצינות וביחד. לא הממשלה הזו תגרום לי לוותר על הבית שלי ועל כל מה שהוא יכול להיות. בפרפרזה על נפוליאון, דחו את הייאוש, והוא יעבור לשכון בקרב יריביכם.
החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.
בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.
האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.
יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.
פרנסס רדאי
משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.
מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.
