“אני מרגיש שאתם לא מספיק מגינים על ראש הממשלה”, אמר ינון מגל לשר מיקי זוהר בערוץ 14. “ואני מרגיש שהוא עובר התקפות מאוד קשות בתקשורת — יש ערוצים שממש מטורף מה שקורה שם ערב ערב — ואני לא שומע שאתם מגינים עליו מספיק. זו התחושה שלי”.
בימים אלה צפייה בערוץ 14 היא כמעט חובה אזרחית. אפשר לראות שם כיצד המכונה מפהקת, מתמחת ומכיילת את עצמה מחדש. אפשר לראות איך מסרים מהלשכה מיתרגמים (לכאורה, כן, לכאורה) לפרשנויות, ידיעות, בלוני ניסוי שמופרחים, נופלים ומופרחים שוב. כלומר, אפשר לראות מה נתניהו רוצה שנחשוב. אנחנו רואים בשידור חי את מאבקו של נתניהו לביצור שלטונו ולצד זאת — את מאבק השופרות לביצור הקריירות שלהם.
ב–8 באוקטובר צייץ הכתב הצבאי של “הארץ”, יניב קובוביץ, בקשת סליחה מהציבור: “סליחה שלא חקרתי יותר, שלא שיקפתי את המציאות בשטח. שלעתים לא רציתי לפגוע ברגשות של קצינים בכירים על חשבונכם. שלא הטלתי יותר ספק”. קובוביץ הוא אחד הכתבים האחרונים שנדרשים להתנצלות מהסוג הזה, אבל הציוץ שלו מדגים איך אמור להיראות סנטימנט של עיתונאי, ודאי עיתונאי ישראלי. לא תמצאו אמירות כאלה אצל שמעון ריקלין או ינון מגל מערוץ 14, מכיוון שאלו אינם עיתונאים ועוד פחות מכך אזרחי מדינת ישראל. הם אזרחי מדינת נתניהו. לא על נטבחי העוטף הם איבדו שעות שינה, אלא (אם בכלל) רק על השלכות הטבח על גורלם האישי.
נתניהו לא הגה את הקונספציה של חיזוק חמאס בחדרים סגורים, מעלי עשן, בין אנשי ביטחון המומים. הוא אמר זאת בישיבה של סיעת הליכוד ב–2019. מי שהבטיח לציבור לחסל את חמאס הרשה לעצמו להתבטא כך, כי הוא ידע שלצדו תעמוד מערכת משומנת ופוטיניסטית של שופרות, שימרחו את האמירה בחמאה וידאגו שהיא תחליק בגרון הציבור. נתניהו ידע שהוא יכול לומר כל דבר, לא משנה כמה מטורף ומפלצתי, ותולעיו בתקשורת ינרמלו אותו, יסבירו אותו, ישווקו אותו מחדש באריזה נוחה לעיכול.
לצבא האנשים השבורים של נתניהו ברשתות יש גנרלים. יש להם אינטלקטואלי חצר כדוגמת אבישי בן חיים וגדי טאוב, יש להם פרשנים כמו ינון מגל ואראל סג”ל, יש להם את הקול של יעקב ברדוגו וברל’ה קרומבי. השופרות הם חלק מהמכונה של נתניהו. הם יצרני המציאות המדומה, ששיווקו אז ומשווקים עכשיו לציבור את האיש הזה והדוקטרינות המטורללות שלו. נתניהו אחראי, אך אחראים גם אלה שמכרו בשבילו את הקונספציה.
אל תטעו — הם יודעים זאת. לכן אראל סג”ל מוחק ציוצים מהעבר שבהם הסביר כמה גאוני זה לחזק עכשיו את חמאס (קשה יותר למחוק את הדעות ב”וואלה!”: “כן, נתניהו מעדיף את שלטון חמאס. וזה עובד לו”), בדיוק כפי שהליכוד מחקו מהחשבונות שלהם את תשדירי הבחירות שבהם אנשי דאעש פולשים לישראל, ועוד ציוצים על חיזוק חמאס.
וינסטון סמית, גיבור הספר “1984”, עובד במיניסטריון האמת ותפקידו הוא לשתול עובדות היסטוריות מזויפות במסמכים ולייצר מחדש את העבר כך שיתאים לטענות ההווה. ג’ורג’ אורוול ביסס את ספרו על הדיקטטורה הסובייטית. אנחנו עדים לגרסה המקומית, שאפילו היא, כמו כל דבר תחת נתניהו — שכונה שאין לתאר.
תקשורת אמורה לשקף את המציאות, לשמש לנו עיניים ואוזניים, כדי שנוכל ליצור מדינה טובה יותר. לכן גם מה שעשו השופרות בכל השנים הללו הוא קודם כל נעיצת סכין בגב אזרחי ישראל. הם לא ניסו לשקף את המציאות, אלא למכור מציאות שתתאים לנתניהו. לא היה שקר נתעב מדי, לא היתה בדיה נמוכה מדי. גם היום, אחרי כל המתים הללו, כשילדים קטנים מהעוטף שבויים בעזה, הם ממשיכים בשלהם.
האנשים האלה, שמכרו לנו שהפגנה מול המספרה של שרה היא “לינץ'” — אף אחד מהם לא רצה לקבור את עצמו מבושה כשאזרחי ישראל עברו לינץ’ אמיתי. הלל ביטון רוזן, שב”שומר חומות” שמח מכיוון ש”רק חמאס רוצחי הנשים וטף יכולים להציל את עם ישראל מממשלה עם שמאל קיצוני ותומכי טרור”, שמח עתה מכיוון שאפשר לנסות את טיל החץ “בחינם”, כלומר במחיר הפעוט של טבח, אונס וחטיפה. ברל’ה קרומבי, שמסביר ש”המפונים מספרים על טיפול מדהים ויוצא דופן” וששר האוצר “זמין בכל שעה”. הם הקימו יקום סינמטי משלהם, שבו הם ממשיכים לרחף על אדי האוויר החם שיוצא להם מהפה.
הם נושאים באחריות, ועכשיו הם משווקים לנו קונספציות חדשות, כאילו לא קרה כלום. לאראל סג”ל יש את החוצפה לקרוא ליאיר לפיד “אוויל” כי הוא חושב שהרשות הפלסטינית צריכה להיכנס לעזה. פסיכופתים כמו אליהו יוסיאן מסבירים שתינוקות הם תומכי טרור. ומגל מאשים את העיתונאים בתמיכה בהקלות לחמאס ומאשים את ההתנתקות, את המחאה ואת הלוחמים שמסכנים עכשיו את חייהם כדי להציל אותנו מהמחדל שהם שיווקו.
זה לא סיפור תיאורטי. יותר מ–10,000 פלסטינים נהרגו עד כה בהפצצות ברצועה, כ–4,000 מהם ילדים, ומגל התגאה שבערוץ 14 סופרים כל אחד מהם כמחבל פלסטיני. זו לא תקשורת, זו שכונה. הם מדברים על “היום שאחרי”, אבל חושבים על היום שאחרי שלהם. כשאין מצפון, אין גם נקיפות מצפון. סליחה, עשיתם מספיק נזק. שבענו מכם, שבענו מדי.
