חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

התשתית החוקית לדיכוי מחאה והפגנות בישראל

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

>> לקריאת הדוח המלא

לקריאה נוספת:

>> סקר פברואר במדד זכויות האדם: הממצאים המלאים

>> נייר עמדה: משטרת בן גביר מנצלת את העיוותים בחוק כדי לדכא את המחאה

>> הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (פתיחה בחקירה פלילית), התשפ”ג–2023

>> הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – מאבק בעיכובי שווא), התשפ”ג–2023

>> הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון –  סייג לקביעת קצין משטרה את תנאי השחרור ממעצר המגבילים את זכות ההפגנה), התשפ”ג–2023

דוח זה, שנכתב במסגרת שיתוף פעולה של מכון זולת עם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ומכון עקבות, מראה כי למרות החשיבות של חירויות הביטוי והמחאה לכל משטר דמוקרטי, במדינת ישראל ההכרה בהן והשמירה עליהן מבוססות על מערכת טלאים רעועה, אשר מעניקה הגנות חלשות ועמומות לזכות ההפגנה. בנוסף, החוק מעניק סמכויות דרקוניות למשטרה לאכיפה ולהפעלת כוח כלפי מפגינים. סמכויות אלה תורגמו בחלקן לנהלים ולפקודות המאפשרים אכיפה בררנית ושימוש בכוח באופן שרירותי, פוליטי ואף גזעני, כלפי מפגינים מאוכלוסיות מיעוטים ומקבוצות מוחלשות. זאת בנוסף לאכיפת יתר כלפי מפגינים בעלי דעות פוליטיות אופוזיציוניות לממשלה.

כפי שמתאר הדוח, מערכת הטלאים הרעועה הזו אינה בת קיימא. זאת, במיוחד במקרה שעל המשטרה ממונה שר כדוגמת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אשר מחזיק בתפיסת עולם אנטי-דמוקרטית ועלול לנצלה לרעה תוך פגיעה עצומה בעיקרון השוויון, בחופש הביטוי ובחירות ההפגנה. בעקבות תיקון 37 לפקודת המשטרה שנעשה עם הקמת הממשלה הנוכחית, מוקנות לו סמכויות המאפשרות לו להתערב בעבודת המשטרה ולבצע אכיפה בררנית המטילה מגבלות על חופש המחאה. הדוח מציג לאורכו דוגמאות שונות של מקרים שבהם הוא כבר פעל לנצל לרעה את סמכותו על המשטרה וניסה להגביל או למנוע הפגנות נגד הממשלה.

למרות פסיקת בתי המשפט שנתנה פרשנות מצמצמת לחקיקה המנדטורית וחיזקה את ההגנות על חירות ההפגנה, המשטרה הובילה, עוד לפני מינויו של השר בן גביר, מדיניות אכיפה לא אחידה, בררנית ושרירותית. כמו כן, גם אם הפסיקה המשפטית מכריעה פעמים רבות לטובת חופש ההפגנה, לא ניתן לצפות מהמפגינים שזכויותיהם נפגעות על ידי המשטרה לפנות לבתי המשפט במטרה לקבל מהשופטים את הפרשנות של המסגרת החקיקתית ביחס לנסיבות הקונקרטיות של כל הפגנה שבה נפגעו.

הסכנות הגלומות במצב שבו אכיפת החוק על מפגינים היא שרירותית ותלויה במידה רבה בכוחות הביטחון בשטח מתחדדות עוד יותר בתקופה שמאז הקמתה של הממשלה ה-37, שפועלת מיומה הראשון לקדם חקיקה להחלשה של מערכת המשפט. הדוח מנסה להציג תמונה כללית של התשתית הקיימת כיום לדיכוי הפגנות ומחאה בישראל, תוך התייחסות למחאה נגד המהפכה המשטרית ובעזרת הצגה של דוגמאות (בעיקר מעשרים השנים האחרונות) המראות כיצד לקבוצות המיעוט ולקבוצות מוחלשות היה חלק משמעותי במאבק המתמשך על מימוש חירויות הביטוי וההפגנה בישראל.

בנוסף ממחישות הדוגמאות לאורך הדוח כיצד המשטרה עשתה ועושה שימוש ב”ארגז כלים” של חקיקה על מנת לדכא מחאה לגיטימית, הן כלפי קבוצות מיעוט מוחלשות והן כלפי מי שמשתייכים לכאורה לקבוצת הרוב בישראל, במקרים שבהם הם מוחים נגד הממשלה. הכלים שמנצלת המשטרה להגבלת הפגנות מפורטים בדוח וכוללים, בין היתר, הוראות חוק שדורשות רישיון לאסיפה או תהלוכה מתקופת המנדט הבריטי;  הגדרות בחוק של עבירות דרקוניות ועמומות כמו “התקהלות בלתי חוקית” ו”התפרעות”; פרופיילינג של הפגנות מסוימות כמסוכנות באמצעות שימוש בסמכויות המשטרה לשמירה על “הסדר הציבורי”; תנאי שחרור מגבילים ממעצר בסמכות הקצין הממונה בתחנת המשטרה; עבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו; סמכות חוקית לאסור על הנפת דגל; נהלים המתירים שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות ועוד.

הדוח כולל גם המלצות שגיבשו מכון זולת לשוויון וזכויות אדם והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל כדי לתקן את החולשות של המסגרת החקיקתית הקיימת ולשפר את ההגנות על חופש ההפגנה. כך ההגנה על חופש ההפגנה של תושבי ואזרחי ישראל לא תהיה תלויה לחלוטין בזהות של השר הממונה על המשטרה ובתפיסות העולם שלו וגם לא בשיקול הדעת של השוטרים בשטח בנוגע להפעלת כוח וסמכויות אכיפה.

פרסומים על הדוח בתקשורת:

>> “שנה אחרי שאיילון בער בליל גלנט, חופש המחאה בישראל נסוג לאחור” – בר פלג, “הארץ”, 25.3.24

>> “המוחים מצביעים על הייאוש כסיבה לכך שהציבור נשאר בבית, אך לא מאבדים תקווה” – בר פלג, “הארץ”, 18.3.24

 

צילום: בן כהן

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן