התשתית החוקית לדיכוי מחאה והפגנות בישראל

דוח זה, שנכתב במסגרת שיתוף פעולה של מכון זולת עם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ומכון עקבות, מראה כי למרות החשיבות של חירויות הביטוי והמחאה לכל משטר דמוקרטי, במדינת ישראל ההכרה בהן והשמירה עליהן מבוססות על מערכת טלאים רעועה, אשר מעניקה הגנות חלשות ועמומות לזכות ההפגנה. בנוסף, החוק מעניק סמכויות דרקוניות למשטרה לאכיפה ולהפעלת כוח כלפי מפגינים. סמכויות אלה תורגמו בחלקן לנהלים ולפקודות המאפשרים אכיפה בררנית ושימוש בכוח באופן שרירותי, פוליטי ואף גזעני, כלפי מפגינים מאוכלוסיות מיעוטים ומקבוצות מוחלשות. זאת בנוסף לאכיפת יתר כלפי מפגינים בעלי דעות פוליטיות אופוזיציוניות לממשלה.

כפי שמתאר הדוח, מערכת הטלאים הרעועה הזו אינה בת קיימא. זאת, במיוחד במקרה שעל המשטרה ממונה שר כדוגמת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אשר מחזיק בתפיסת עולם אנטי-דמוקרטית ועלול לנצלה לרעה תוך פגיעה עצומה בעיקרון השוויון, בחופש הביטוי ובחירות ההפגנה. בעקבות תיקון 37 לפקודת המשטרה שנעשה עם הקמת הממשלה הנוכחית, מוקנות לו סמכויות המאפשרות לו להתערב בעבודת המשטרה ולבצע אכיפה בררנית המטילה מגבלות על חופש המחאה. הדוח מציג לאורכו דוגמאות שונות של מקרים שבהם הוא כבר פעל לנצל לרעה את סמכותו על המשטרה וניסה להגביל או למנוע הפגנות נגד הממשלה.

למרות פסיקת בתי המשפט שנתנה פרשנות מצמצמת לחקיקה המנדטורית וחיזקה את ההגנות על חירות ההפגנה, המשטרה הובילה, עוד לפני מינויו של השר בן גביר, מדיניות אכיפה לא אחידה, בררנית ושרירותית. כמו כן, גם אם הפסיקה המשפטית מכריעה פעמים רבות לטובת חופש ההפגנה, לא ניתן לצפות מהמפגינים שזכויותיהם נפגעות על ידי המשטרה לפנות לבתי המשפט במטרה לקבל מהשופטים את הפרשנות של המסגרת החקיקתית ביחס לנסיבות הקונקרטיות של כל הפגנה שבה נפגעו.

הסכנות הגלומות במצב שבו אכיפת החוק על מפגינים היא שרירותית ותלויה במידה רבה בכוחות הביטחון בשטח מתחדדות עוד יותר בתקופה שמאז הקמתה של הממשלה ה-37, שפועלת מיומה הראשון לקדם חקיקה להחלשה של מערכת המשפט. הדוח מנסה להציג תמונה כללית של התשתית הקיימת כיום לדיכוי הפגנות ומחאה בישראל, תוך התייחסות למחאה נגד המהפכה המשטרית ובעזרת הצגה של דוגמאות (בעיקר מעשרים השנים האחרונות) המראות כיצד לקבוצות המיעוט ולקבוצות מוחלשות היה חלק משמעותי במאבק המתמשך על מימוש חירויות הביטוי וההפגנה בישראל.

בנוסף ממחישות הדוגמאות לאורך הדוח כיצד המשטרה עשתה ועושה שימוש ב”ארגז כלים” של חקיקה על מנת לדכא מחאה לגיטימית, הן כלפי קבוצות מיעוט מוחלשות והן כלפי מי שמשתייכים לכאורה לקבוצת הרוב בישראל, במקרים שבהם הם מוחים נגד הממשלה. הכלים שמנצלת המשטרה להגבלת הפגנות מפורטים בדוח וכוללים, בין היתר, הוראות חוק שדורשות רישיון לאסיפה או תהלוכה מתקופת המנדט הבריטי;  הגדרות בחוק של עבירות דרקוניות ועמומות כמו “התקהלות בלתי חוקית” ו”התפרעות”; פרופיילינג של הפגנות מסוימות כמסוכנות באמצעות שימוש בסמכויות המשטרה לשמירה על “הסדר הציבורי”; תנאי שחרור מגבילים ממעצר בסמכות הקצין הממונה בתחנת המשטרה; עבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו; סמכות חוקית לאסור על הנפת דגל; נהלים המתירים שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות ועוד.

הדוח כולל גם המלצות שגיבשו מכון זולת לשוויון וזכויות אדם והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל כדי לתקן את החולשות של המסגרת החקיקתית הקיימת ולשפר את ההגנות על חופש ההפגנה. כך ההגנה על חופש ההפגנה של תושבי ואזרחי ישראל לא תהיה תלויה לחלוטין בזהות של השר הממונה על המשטרה ובתפיסות העולם שלו וגם לא בשיקול הדעת של השוטרים בשטח בנוגע להפעלת כוח וסמכויות אכיפה.