אכיפה שוויונית היא עקרון יסוד בכל דמוקרטיה, אולם המציאות בישראל מצביעה על מדיניות אכיפה בררנית ושיטור יתר כלפי קבוצות מיעוט, ובמיוחד יוצאי אתיופיה, פלסטינים אזרחי ישראל ופעילי מחאה. נייר העמדה הנוכחי מציג דפוסים מטרידים של פרופיילינג משטרתי, שימוש מופרז בכוח ודיכוי הפגנות המכוונים כלפי אוכלוסיות מוחלשות.
יתרה מזאת, מכון זולת פרסם דוח מקיף שעוסק בדיכוי מחאה, בו מוקדש פרק שלם לפרופיילינג משטרתי כלפי הפגנות של קבוצות מיעוט. הדוח חושף כיצד המשטרה מפעילה אכיפה בררנית ושיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה וחברי קבוצות מיעוט נוספות, בין אם באמצעות עיכובים ללא עילה מוצדקת ובין אם בהקשר של מחאות ציבוריות, הנתקלות בתגובה משטרתית חריגה ובלתי מידתית.
סעיף 66 לחוק סדר הדין הפלילי (1996) מאפשר לשוטרים לעכב אדם אם קיים “חשד סביר” כי ביצע עבירה, אך בפועל הוא מיושם בצורה בררנית הפוגעת במיוחד ביוצאי אתיופיה וצעירים פלסטינים אזרחי ישראל. התוצאה היא פגיעה מתמשכת בזכויותיהם החוקתיות, תחושת השפלה וחוסר אמון מוחלט במערכת אכיפת החוק.
המקרה האחרון הוא של אזרח, בן הקהילה האתיופית, שלקה באירוע מוחי במהלך נהיגה, אך השוטרים פירשו את מצבו כחוסר שליטה עקב שכרות ועצרו אותו במקום להעניק לו טיפול רפואי. כתוצאה מהעיכוב, נגרם לו נזק רפואי בלתי הפיך. המקרה הזה ממחיש את ההטיה הקיימת בשיקול הדעת המשטרתי ואת ההשלכות הקשות של מדיניות זו.
דיכוי מחאות של קבוצות מיעוט
השיטור הבררני אינו מוגבל רק למפגשים אקראיים עם אזרחים, אלא בא לידי ביטוי גם בהפגנות. מחאות של יוצאי אתיופיה, פלסטינים ופעילי שמאל נתקלות באכיפה מחמירה, בעוד שמחאות של קבוצות ימין קיצוני זוכות לעיתים לאכיפה מקלה ואף לשיתוף פעולה מצד המשטרה.
להלן מספר דוגמאות לאכיפה מפלה:
• בהפגנות יוצאי אתיופיה, השוטרים עושים שימוש מוגבר בכוח, כולל מעצרים המוניים.
• בהפגנות פלסטיניות או של תושבי מזרח ירושלים, נרשמות תקריות רבות של ירי רימוני הלם, מעצרים שרירותיים ושימוש בכוח בלתי מידתי.
• לעומת זאת, במצעד הדגלים בירושלים, קבוצות ימין קיצוני זוכות לליווי משטרתי המאפשר להן לנוע בחופשיות, גם כאשר הן מפרות את הסדר או מסיתות לאלימות.
מדיניות זו יוצרת “אפקט מצנן”, כלומר – פחד והימנעות של קבוצות מוחלשות ממחאה לגיטימית, מחשש לאלימות משטרתית או מעצרים ללא עילה מספקת.
אכיפה בררנית ושיטור יתר גורמים לנזקים משמעותיים ברמה האישית, החברתית והמשפטית: חוסר אמון במשטרה – קבוצות מיעוט מפסיקות לראות במשטרה גוף מגן ופונות פחות לרשויות החוק גם כאשר הן זקוקות להגנה; תיוג פלילי – מעצרים מיותרים מובילים לרישום פלילי, שמגביל הזדמנויות תעסוקה והשכלה; פגיעה בזכויות האדם – תחושה מתמשכת של אפליה ואי–שוויון יוצרת ניכור ומעמיקה את הקרע בין המדינה לאוכלוסיות מוחלשות.
מכון זולת קורא לרפורמות מקיפות שיבטיחו אכיפה הוגנת, הגבלת סמכויות השימוש בפרופיילינג משטרתי, פיקוח אפקטיבי ושקיפות מלאה של פעילות המשטרה. רק כך ניתן יהיה לחזק את אמון הציבור במערכת האכיפה ולהבטיח שישראל תשמור על אופייה הדמוקרטי והשוויוני.
