שלום לכולם,
אני שמחה מאד לעמוד הערב בפסטיבל סולידריות, הפסטיבל היחיד בישראל שמוקדש לאקטיביזם וזכויות אדם, ורוצה לברך את דני וילנסקי, המייסד והמנהל של הפסטיבל, ואת גידי אביבי המנהל האמנותי ואת כל הצוות של הפסטיבל, והשותפים שלנו כאן, בערב הזה.
"פסטיבל" זו מילה משונה, בטח בהקשר של קולנוע שעוסק בזכויות אדם. זכויות אדם נוטות להיות דבר שקוף, עד שרומסים אותן. ואם אנחנו מדברים עליהן, כנראה שהן נרמסות. והן נרמסות. אנחנו יודעים את זה. איך ממשיכים עם הידיעה שהממשלה מקריבה חטופים וחטופות למותם? איך ממשיכים מול ההרעבה של צפון הרצועה? איך ממשיכים במאבק לבלימת המהפכה המשטרית?
הפרות זכויות אדם נדחקות זו על גבי זו, לבליל נורא של פחד וקושי, ורבים מעדיפים לא להרים ראש. אולי – הם מקווים – הגל הזה יחלוף מעליהם. אבל גלים כאלה לא עוברים לבד. המציאות תובעת שנישיר אליה מבט.
הפסטיבל הזה החל ב-2011. זו הייתה השנה של המחאה החברתית. זוכרים? קשה לזכור היום את התביעה ל"צדק חברתי". היא טבעה ב"עמוד ענן" ו"צוק איתן" ו"שומר חומות", ואחרי הטבח המזוויע של ה-7 באוקטובר. זה מה שקורה כשמפחדים להסתכל על המציאות. נידונים לחזור עליה בלולאות של ייאוש ופחד.
גם בימים האלה, שבהם נראה מנותק לדבר על אמנות וזכויות אדם, מי שהגיע הנה הגיע כי הוא יודע שזה ההיפך מניתוק. זה לקחת שעה, שעתים, שלוש – ולראות מה יש לאנשים לומר על המציאות באמצעות סרטים, בניסיון להבין לעומק חתיכת מציאות ואז לתווך אותה. זו מחווה עצומה של אמון בבני אדם. קולנוע תובע יותר מחזון, תפיסה אסתטית ומיומנות קולנועית. קולנוע זה פרויקט יקר. סרטים עולים כסף, ולכן קל לאיים על יוצרי קולנוע. בלי כסף, אין יצירה. זו הסיבה שממשלות בכל העולם, וכמובן בישראל, מאיימות קודם כל על קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה.
לאיים על יוצרים זה תחביב ישן של ממשלות נתניהו. לסמן יוצרים כבוגדים. לומר להם איזה סרטים הם צריכים לעשות, במה הם צריכים להתעניין ובאיזה צורה. קשה מאוד ליצור באווירה הזו. קשה ומפחיד.
לדעת שהמדינה שלך לא רק שלא תיתן לך גב, היא עשויה גם לסמן עליך מטרה. יותר מדי יוצרים בישראל חוו את זה, ורק לאחרונה, היוצרים של הסרט "לוד", שמוקרן בפסטיבל. המשטרה אסרה על הקרנת הסרט לאחר פנייה של שר התרבות, מיקי זוהר. והם רק האחרונים בשורה של יוצרים שהממשלה הזו ניסתה לסתום להם את הפה, כמו שהיא מנסה לסתום את הפה לתקשורת החופשית בניסיון לחסל אותה.
אז כן, כל סרט כאן הוא מחווה אדירה של אמון. ודווקא בשנה שבה היה קל כל כך להתייאש, הציבור הישראלי הראה ממה הוא עשוי. אני מביטה בקהל שהגיע הנה, וחושבת – לפעמים האמון הזה מוצדק. יש במה להתגאות.
תודה שהגעתם. ותודה על עצם הפסטיבל הזה. קשה לתאר כמה הוא חשוב.
