חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

פסטיבל סולידריות 2024: דברי הפתיחה של נשיאת זולת, זהבה גלאון

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

שלום לכולם,

אני שמחה מאד לעמוד הערב בפסטיבל סולידריות, הפסטיבל היחיד בישראל שמוקדש לאקטיביזם וזכויות אדם, ורוצה לברך את דני וילנסקי, המייסד והמנהל של הפסטיבל, ואת גידי אביבי המנהל האמנותי ואת כל הצוות של הפסטיבל, והשותפים שלנו כאן, בערב הזה.

"פסטיבל" זו מילה משונה, בטח בהקשר של קולנוע שעוסק בזכויות אדם. זכויות אדם נוטות להיות דבר שקוף, עד שרומסים אותן. ואם אנחנו מדברים עליהן, כנראה שהן נרמסות. והן נרמסות. אנחנו יודעים את זה. איך ממשיכים עם הידיעה שהממשלה מקריבה חטופים וחטופות למותם? איך ממשיכים מול ההרעבה של צפון הרצועה? איך ממשיכים במאבק לבלימת המהפכה המשטרית?

הפרות זכויות אדם נדחקות זו על גבי זו, לבליל נורא של פחד וקושי, ורבים מעדיפים לא להרים ראש. אולי – הם מקווים – הגל הזה יחלוף מעליהם. אבל גלים כאלה לא עוברים לבד. המציאות תובעת שנישיר אליה מבט.

הפסטיבל הזה החל ב-2011. זו הייתה השנה של המחאה החברתית. זוכרים? קשה לזכור היום את התביעה ל"צדק חברתי". היא טבעה ב"עמוד ענן" ו"צוק איתן" ו"שומר חומות", ואחרי הטבח המזוויע של ה-7 באוקטובר. זה מה שקורה כשמפחדים להסתכל על המציאות. נידונים לחזור עליה בלולאות של ייאוש ופחד.

גם בימים האלה, שבהם נראה מנותק לדבר על אמנות וזכויות אדם, מי שהגיע הנה הגיע כי הוא יודע שזה ההיפך מניתוק. זה לקחת שעה, שעתים, שלוש – ולראות מה יש לאנשים לומר על המציאות באמצעות סרטים, בניסיון להבין לעומק חתיכת מציאות ואז לתווך אותה. זו מחווה עצומה של אמון בבני אדם. קולנוע תובע יותר מחזון, תפיסה אסתטית ומיומנות קולנועית. קולנוע זה פרויקט יקר. סרטים עולים כסף, ולכן קל לאיים על יוצרי קולנוע. בלי כסף, אין יצירה. זו הסיבה שממשלות בכל העולם, וכמובן בישראל, מאיימות קודם כל על קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה.

לאיים על יוצרים זה תחביב ישן של ממשלות נתניהו. לסמן יוצרים כבוגדים. לומר להם איזה סרטים הם צריכים לעשות, במה הם צריכים להתעניין ובאיזה צורה. קשה מאוד ליצור באווירה הזו. קשה ומפחיד.

לדעת שהמדינה שלך לא רק שלא תיתן לך גב, היא עשויה גם לסמן עליך מטרה. יותר מדי יוצרים בישראל חוו את זה, ורק לאחרונה, היוצרים של הסרט "לוד", שמוקרן בפסטיבל. המשטרה אסרה על הקרנת הסרט לאחר פנייה של שר התרבות, מיקי זוהר. והם רק האחרונים בשורה של יוצרים שהממשלה הזו ניסתה לסתום להם את הפה, כמו שהיא מנסה לסתום את הפה לתקשורת החופשית בניסיון לחסל אותה.

אז כן, כל סרט כאן הוא מחווה אדירה של אמון. ודווקא בשנה שבה היה קל כל כך להתייאש, הציבור הישראלי הראה ממה הוא עשוי. אני מביטה בקהל שהגיע הנה, וחושבת – לפעמים האמון הזה מוצדק. יש במה להתגאות.

תודה שהגעתם. ותודה על עצם הפסטיבל הזה. קשה לתאר כמה הוא חשוב.

 

 

צילום: עופר עמרם

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ', שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ' וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע"ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד"ר מהא כרכבי-סבאח
ד"ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד"ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של "עדשה אתנית" ו"עדשה מגדרית" ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד"ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן