עשרה חודשי לחימה

>> לכל האיגרות של נשיאת זולת, זהבה גלאון 

מפחדים? גם אני. חרדה נעשתה בת לוויה קבועה של כל ישראלי וישראלית מאז ה-7 באוקטובר. היום, אנחנו מציינים עשרה חודשי לחימה ועדיין מדברים על “ניצחון מוחלט“, אבל לא יודעים איך יראה החודש הבא. איך יראה מחר. נדמה שכל יום מביא עמו בשורת איוב נוספת וקשה אפילו לשים לב לכל אחד מהדברים שמתרחשים עכשיו. הכול קורה מהר, בו–זמנית, בכמויות עצומות של מידע.

וזה אומר דבר אחד: אנחנו חייבים להשאיר את העיניים על הכדור. כי מה שקורה עכשיו הוא לא מקרי. הוא תוצר של מדיניות ממשלתית. הוא מכוון. זו תקופה סופר–קשה לכולם. אני יודעת. אבל גם זה – לא טעות, לא מקרה, לא משהו שיפסיק אם נסתכל למקום אחר. למעשה, יש הרבה אנשים שישמחו אם נסתכל על משהו אחר. זה סודה של כל אחיזת עיניים, כל טריק של כל קוסם וכל נוכל מתחיל. תסתכלו לי בעיניים בזמן שאני גונב אתכם.

זו הסיבה שאנחנו, ב“זולת“, בשיא של עבודה אינטנסיבית. כי זה אחד מאותם רגעים שבהם אסור להרשות לעצמך לפספס כלום. עתרנו לבג“ץ בדרישה להקמת וועדת חקירה ממלכתית למחדלי ה-7 באוקטובר, ומנכ“לית זולת, עינת עובדיה והצוות המצוין שלנו, עוקבים מקרוב אחרי הצעות החוק, הדיונים בכנסת, ומנהלים קרב בלימה מול ניסיונות הממשלה לשלוח טלפיים לעוד דבר.

אז על מה להסתכל? אפשר להתחיל מהדיון שכונס במיוחד בזמן הפגרה כדי לאשר הטבות רגולטוריות חסרות תקדים לערוץ 14, מטעם הממשלה שהוא מדברר. פגרת הכנסת, אני מזכירה, היא פגרה שהממשלה התעקשה לצאת אליה, למרות תחינה נואשת של משפחות החטופים. אלו אנשים שעוברים את הגהנום, שחרדים שכל יום בשבי פירושו אונס, פירושו רעב, פירושו סיכוי למות. איך ישנים ככה? אבל הם לא עניינו את הממשלה. גם תושבי הצפון והעוטף המפונים לא היו חשובים מספיק כדי שהאנשים האלה ימשיכו לעבוד. אבל הטבות לשופרות? זה, רבותי, המנדט שלהם.

כך נראים הימים האחרונים – הכול נעשה מהמקפצה, בשיאה של מתיחות ביטחונית חסרת תקדים. הם אפילו לא מנסים להעמיד פנים עוד שהפיגוע בחולון, שבו נרצחו שני אנשים, מעניין אותם. גם לא המתקפה האיראנית. כל אלה רעשי רקע, הסחת הדעת שתגרום לכם לא להסתכל על הביזה הגדולה של הקופה הציבורית.

זה הסיפור של הממשלה הזו. זה לא חייב להיות הסיפור שלנו. לא אנחנו צריכים לפחד, אלא הם. אנחנו עצרנו פעם אחת את התוכניות המטורפות של הממשלה הזו להשתלט עליה, ואפשר גם לעשות את זה בפעם השנייה. הם לא הרוב. הם רק עכבר שעושה רעש של פיל. זו המדינה שלנו. אנחנו הרוב. הגיע הזמן שנתחיל להתנהג ככה.

אני יודעת שקשה ומפחיד. אבל זה רק אומר שעכשיו בדיוק הזמן להרים ראש, לאסוף את עצמנו ולהתארגן.  זה הזמן.

שלכן ושלכם,

זהבה גלאון