>> לכל האיגרות של נשיאת זולת, זהבה גלאון
כל יום זיכרון ורשימת שמות המתים שלו. בכל שנה, הרשימה גדלה. השנה, במיוחד. עוד ועוד מתים. עוד ועוד אנשים צעירים, שיכלו להיות אבל עתה אינם. עוד ועוד יתומים, אלמנות, משפחות שנפער בהן בור. “חללים” אנחנו קוראים להם. איפה שפעם היה אדם ועתה ישנו אין.
המונח “חללי מערכות ישראל” מטעה. הם נפלו במערכות ישראל, אבל אנחנו יודעים, יודעים היטב, שלא כולם נפלו על ביטחון ישראל, במלחמת אין–ברירה. אנחנו יודעים היטב כמה מהם נפלו על מזבח קונספציות, מבצעי ראווה, טעויות בשיקול הדעת. אנחנו יודעים היטב כמה רבים מהם היו צריכים עוד להיות בינינו כאן, חיים, והם אינם מכיוון שמפקדיהם – בצבא ובממשלה – לא הבינו את גודל הפיקדון שהפקדנו בידיהם, לא לקחו אותו ברצינות המתחייבת.
ישראלים שולחים את ילדיהם לסכן את חייהם עבור המדינה הזו בהנחה שחייהם לא יבוזבזו לריק. הם מניחים שבממשלה, בצבא, ביחידה, יבינו את גודל האחריות. זה ההסכם שמאפשר למדינה הזו להתקיים. הוא מובן מאליו, לא נאמר. בלעדיו, אין מדינה, אין חברה. יש רק פרטים.
אבל אנחנו יודעים שההסכם הזה הופר ומופר עדיין. שבעה חודשים למלחמה איומה ומתמשכת, בלי יעדים, בלי תוכניות. ישראל שולחת את ילדיה להילחם, להיפצע ולמות, בלי שיש לה אפילו תוכנית ברורה מה לעשות בשטחים שאותם כבשה במחיר יקר כל כך. ממשלת ישראל הבטיחה שהלחימה הנצחית הזו תחזיר את החטופים. זה לא קרה. הממשלה הימרה בחיי החטופים וכשלה, ואיש שם לא חושב לקחת אחריות.
ישראל הוקמה כמדינה של עם שלקח אחריות על גורלו, ועתה היא שבויה בידיו של מנהיג שאינו מסוגל לקחת אחריות על מה שיוצא לו מהפה. לכן, יום העצמאות השנה עצוב כל כך. כי אנחנו עדים בו להיפוך הנורא שקרה בשנים האחרונות – מדינה שמשרתת מנהיג, במקום מנהיג שמשרת מדינה. איש לא מופתע שאחת ממדליקות המשואה השנה קראה לבנה על שם בנימין נתניהו, בדיוק כפי שאיש לא הופתע שהממשלה ניסתה לבטל את טקס פרסי ישראל כדי לא להעניק פרס לאיל וולדמן.
אלו לא זוטות. מעולם לא היו. זו השתקפות עצובה של תפיסת העולם של כל אחד ואחת מחברי הממשלה הזו. זו תפיסת העולם שאפשרה את ה-7 באוקטובר ואפילו הטבח המחריד הזה לא גרם לאנשים האלה לנקיפות מצפון, לשינוי. זה יום עצמאות חלול, עצוב, וגם הבאים יהיו כך – אם לא נתעשת, נרפה מהייאוש ונחזור להיאבק עבור המדינה הזו שוב.
שלכן ושלכם,
זהבה גלאון
