חיפוש
Close this search box.
חיפוש
Close this search box.
EN

החמרת תנאי שחרור ממעצר: פגיעה בחופש המחאה

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

>> לקריאת נייר העמדה המלא

נייר עמדה זה נכתב בשיתוף עם “הוועד הציבורי נגד עינויים” והוגש לועדה לבטחון לאומי של הכנסת בדיון שנערך ב17 ליולי 2023.

הדיון עסק בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – החמרת תנאי שחרור בערובה), התשפ”ג–2023, המבקשת להחמיר משמעותית את תנאי השחרור בערובה אותם רשאי קצין משטרה ממונה להטיל על עצורים. על פי התיקון המוצע, קצין משטרה ממונה יוכל לאסור כניסה לאזור גיאוגרפי מסוים למשך 90 ימים (במקום 15 הימים המותרים כיום); להורות על מניעת מפגש למשך 90 יום (פי שלוש מהמותר כיום); להורות על חובת שהייה במקום מסוים למשך 30 ימים (במקום 15 הימים המותרים כיום); ולהורות על מעצר בית למשך 15 ימים (לעומת חמשת הימים המותרים כיום).

הצעת החוק תגרום לפגיעה בלתי מידתית באזרחים, שעליהם יוטלו תנאים מגבילים ובלתי סבירים קודם להחלטה בנוגע להגשת כתב אישום; תביא לעלייה במספר המעצרים המיותרים בקרב מי שאינם מסוגלים לעמוד בתנאי השחרור שנקבעו להם; ועלולה לפגוע פגיעה קשה בזכויות עצורים משום שתקנה לקציני חקירות סמכות מרחיקת לכת להטיל תנאים מגבילים לתקופות ארוכות בהיעדר ביקורת שיפוטית ראויה.

בכסות של צורך להיאבק בפשיעה החמורה, תינתן לקציני משטרה, בכירים או זוטרים, הזכות להטיל מגבלות דרקוניות על אזרחים, כולל בעבירות לכאורה הקשורות למחאה פוליטית, השתתפות בהפגנות, וחופש הביטוי.

זכות ההפגנה היא אחת מזכויות היסוד האזרחיות המרכזיות בישראל, זכות יסוד המעצבת את אופייה הדמוקרטי של המדינה. ההפגנה מאפשרת השתתפות פעילה של האזרח או התושב בתהליכים פוליטיים וחברתיים ויש בה כדי ללמד על מעורבות חברתית-אזרחית חיובית שראוי לעודדה. הפגנה מהווה כלי מרכזי להעלאת נושאים לסדר היום הציבורי ולהצפת טענות בדבר עוולות מדיניות וחברתיות. היא מאפשרת למפגינים להשמיע את דעתם ולנסות להשפיע בדרכים דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות בישראל. כמו כן, הזכות להפגנה היא רכיב חיוני בחופש הכללי של האדם לביטוי עצמי ולאוטונומיה מחשבתית. מן הטעמים האלה הכיר בית המשפט העליון בזכות זו כזכות חוקתית, כחלק מחופש הביטוי הפוליטי.

כפי שקבע בית המשפט העליון, מדיניות האכיפה נגד חשודים המבצעים עבירות הקשורות לעצם השתתפותם בהפגנות, ראוי שתהיה מדיניות מצמצמת, על מנת שלא לפגוע בזכות היסוד, וכן ברצונם של אזרחים ותושבים בישראל להשמיע את קולם וליטול חלק בהליך הפוליטי. עוד נפסק כי על המשטרה לכבד את הזכות להפגין, ולא  זו בלבד שאין היא רשאית להגביל אותה שלא לצורך, היא גם מחויבת לסייע במימושה. לנוכח מעמדה הרם של הזכות לחופש הביטוי וההפגנה, נפסק כי לא כל פגיעה בסדר או בביטחון תצדיק את הגבלת הזכות להפגין ואין די בכך שהפגנה גורמת לאי-נוחות, אפילו אי-נוחות רבה, כדי לאסור על קיומה. ככל שהציבור בישראל חפץ חיים בדמוקרטיה, עליו לסגל לעצמו, כבכל מדינה מתוקנת, רמת סיבולת ויכולת הכלה של הפגנות, על אף הפגיעה בשגרת החיים ואי-הנוחות הכרוכה בהן לעיתים.

בפועל, משטרת ישראל בנתה “מסלול עוקף” לפסיקה המצמצמת את דרישות הרישיון והטלת המגבלות על קיום אסיפות ותהלוכות, באמצעות שימוש של קצין המשטרה הממונה בהוראת סעיף 42 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996 (להלן: “חוק המעצרים”), לצורך קביעת תנאי שחרור דרקוניים ממעצר שמטרתם העיקרית למנוע מאדם לממש את זכותו להפגין.

בדרך כלל לא מצוין במפורש בתנאי השחרור שאסור לאדם להשתתף בהפגנה כלשהי, אלא נקבעים תנאים המרחיקים מפגינים שנעצרו מאזורים או ערים שלמות בהם מתרחשות ההפגנות, ולתקופות ממושכות. כלומר, תנאים שברור שמטרתם בפועל למנוע מאדם להמשיך להשתתף במחאה הקרובה לליבו ולדעותיו. מאחר שמדובר בפגיעה בזכות היסוד להפגין ובאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל, שוב ושוב בתי המשפט או ערכאות הערעור שדנים בתנאי השחרור האלה מבטלים לחלוטין או מצמצמים אותם באופן משמעותי.

לאור מציאות זו, ומפאת הרגישות המיוחדת של עבירות לכאורה הנוגעות לחופש הביטוי והמחאה, לדעת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ומכון זולת לשוויון וזכויות אדם, לא רק שאין להקנות לקציני משטרה סמכות מרחיבה יותר להטיל מגבלות על עצורים, אלא שיש להגביל מהותית את יכולתם של קציני משטרה להטיל מגבלות מרחיקות לכת על חופש הביטוי, המחאה וההפגנה. מן הראוי הוא שהגבלות כאלה, ככל שיש להן מקום, יוטלו במקרים חריגים, במשורה, ובהתייעצות עם הייעוץ המשפטי.

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן