ב17 ליולי 2023 נערך בוועדת הכנסת לבטחון לאומי, דיון שעסק בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – החמרת תנאי שחרור בערובה), התשפ”ג–2023, המבקשת להחמיר משמעותית את תנאי השחרור בערובה אותם רשאי קצין משטרה ממונה להטיל על עצורים. על פי התיקון המוצע, קצין משטרה ממונה יוכל לאסור כניסה לאזור גיאוגרפי מסוים למשך 90 ימים (במקום 15 הימים המותרים כיום); להורות על מניעת מפגש למשך 90 יום (פי שלוש מהמותר כיום); להורות על חובת שהייה במקום מסוים למשך 30 ימים (במקום 15 הימים המותרים כיום); ולהורות על מעצר בית למשך 15 ימים (לעומת חמשת הימים המותרים כיום).
בדיון השתתפה מנכ”לית זולת, עינת עובדיה, והציגה את עמדת מכון זולת ו“הוועד הציבורי נגד עינויים”.
עינת עובדיה אמרה:
“אופי החוק הזה מזכיר את אופי המעצר המנהלי, זה מין מסלול עוקף שאין לו ביקורת שיפוטית. בעיננו מדובר בתקופה לא סבירה של הרחקה, פגיעה בחופש התנועה וזכויות נוספות בלי הבאה בפני שופט, במקרים שאינם פשיעה חמורה. גם במקרים של פשיעה חמורה יש צורך לקחת בחשבון גורמים ו90 יום זה מכפיל את הסמכות לקצין בכיר או זוטר לקבל על עצמו אחריות למנוע תנועה מאזרח שלא מובא בפני שופט.
אני מבינה את ההגיון מאחורי הסעיף הזה בפשעים חמורים, אבל אני רוצה להתייחס לעבירות הקטנות. אנחנו רואים אותן מדי שבוע במעצר של מפגינים. יש לנו חשש שהסעיף הזה עלול לייצר מצב של פגיעה חמורה בחופש הביטוי והמחאה כיוון שקציני משטרה בכירים וזוטרים יוכלו לעשות בו שימוש על מנת לעצור מפגין מלהגיע למקום גאוגרפי פיזית. לא אומרים לו לא להפגין אבל לא להגיע למקום כלשהוא 90 יום. צריך לעשות הבחנה ברורה מהן עבירות חמורות. האם זה יכול למנוע הגעה של גבר שכבר הרא סימני אלימות כלפי בת זוג ועלול לפגוע בה? צריך הגדרה ברורה כדי שהפגיעה תהיה כמה שפחות חמורה במקרים של עבירות קטנות”.
>> נייר העמדה המלא: “החמרת תנאי שחרור ממעצר: פגיעה בחופש המחאה”
.
