מבט אחר מהרגיל על ירושלים הבוערת מספק דו”ח חדש של מכון זולת, מכון לקידום מדיניות לשוויון וזכויות אדם. הדו”ח, “אם אשכחך”, מתמקד בנשים בירושלים. “השליטה הישראלית בירושלים המזרחית ובתושבים והתושבות הפלסטינים שחיים שם תמיד היתה אלימה ודורסנית”, אומרת עדי גרנות, המרכזת את מחלקת המחקר במכון, “אבל מה שהלך שם בחודשים האחרונים מסמן בעיני עליית מדרגה. יותר ויותר גירוש של משפחות פלסטיניות מהבתים שלהן, יותר ויותר נוכחות אלימה ומפחידה של כוחות הביטחון בתוך השכונות הפלסטיניות, יותר מעצרים, יותר הגבלות, ובעיקר יותר ויותר אצבע בעין. בין ההתנהלות של הרשויות סביב חודש הרמדאן למצעד הדגלים – זה נראה כאילו המדיניות של ביסוס עליונות יהודית בעיר הופכת להיות משהו שכבר לא טורחים יותר להסתיר, אלא להיפך”.
בסופו של דבר, היא אומרת, “כשאת מדברת עם נשים ירושלמיות את רואה שהרבה ממה שמעסיק אותן זה ‘החיים עצמם’. גם הסוגיות שקשורות לסיטואציה הלאומית בירושלים מתחברות עבורן לעניינים מאוד אנושיים ורגילים. גדר ההפרדה, למשל, היא אמנם אחד הסמלים הכי מובהקים ומזוהים של הכיבוש, אבל עבור נשים מזרח ירושלמיות היא בראש ובראשונה משהו שמאלץ את הילדים שלהן לעבור מחסום בדרך לבית ספר כל יום. כנ”ל לגבי סוגיות של מעמד – תושבות, אזרחות, תעודת זהות כחולה, אמא מחיפה ואבא מהגדה המערבית וכו’: בסופו של דבר העניינים האלה קובעים עבורך עם מי תוכלי להתחתן ולעשות ילדים ואיך ייראו חיי המשפחה והזוגיות שלך“.
“מעבר לזה, כשמדברים על ירושלים במונחים של סוגיה ביטחונית, שווה לשאול גם מה זה ‘ביטחון’. ברוב המקרים, בטח בישראל, ההגדרה של מושג הביטחון מגיעה ממקום מאוד גברי ומיליטריסטי: יתרון טקטי, עמדת כוח, חוזק פיזי ואסטרטגי וכדומה. אבל עבור נשים, תחושת ביטחון היא משהו שיש לו הרבה מאוד היבטים נוספים, שלרוב לא עוסקים בהם כשמדברים על החיים בירושלים. וזה משהו שכל אחת מהנשים שדיברנו איתן – פלסטיניות וישראליות – העלתה בצורה כלשהי. עבור נשים, תחושת ביטחון מורכבת בסופו של דבר מהאפשרות ללכת ברחוב בשקט לבושות איך שנוח להן, בלדעת שיש להן איך לפרנס את הילדים שלהן, בגישה לטיפול רפואי, בלהרגיש בטוחות בתוך הבית שלהן. התחושה היא שהמבט המקובל על ירושלים נוהג לפספס את כל מה שקשור בביטחון אישי, ביטחון גופני, ביטחון תעסוקתי, ביטחון כלכלי, ביטחון תזונתי, ביטחון רפואי, ביטחון חברתי, ביטחון תרבותי וביטחון במרחב המשפחתי, ואת זה אנחנו מבקשות לאתגר בדו”ח שלנו”.
לכך נוסף עוד עניין: “כשמסתכלים על ירושלים יש נטייה נורא מהר לבחור צד — ירושלים מאוחדת מול ירושלים מחולקת, מזרח העיר מול מערב העיר, הצד הכובש מול הצד הנכבש, אנחנו והם, איתנו ונגדנו. מה שעלה מהמפגש עם נשים שונות מהעיר הוא שהדברים הם לא כאלה שחור-לבן, ושיש הרבה אמצע”, אומרת גרנות. “נשים מגדירות את עצמן בהתאם לכל מיני סוגים של מעגלי זהות: לאומי, מגדרי, מעמדי, מקצועי, גיאוגרפי ועוד, ואצל כל אחת התגבשה זהות שמורכבת מתמהיל קצת שונה של המרכיבים האלה, ובוודאי ממינונים שונים שלהם”.
היא מוסיפה כי “עצם העיסוק בפגיעה בזכויות אזרחיות נקודתיות עלול היה להיתפש כאקט שמכשיר את הכיבוש, מנרמל אותו, או לפחות קובע שהשליטה הישראלית במזרח העיר היא משהו שיכול להשתפר ולהפוך לנסבל. ובכן, לא. אנחנו באות להסתכל פה גם עם התמונה הגדולה – של כיבוש שכרוך בהפרה של הדין הבינלאומי ובשלילה חמורה, יומיומית ומתמשכת של זכויות אדם, שצריך להסתיים כמה שיותר מהר, אבל בו בזמן גם על כל מיני מרכיבים קטנים יותר בתוך התמונה הזו. נשים בירושלים נמצאות בסכנה, בטח בתקופה האחרונה, ואנחנו לא נחכה עד שהכיבוש יסתיים באופן גורף כדי לפעול להגנה עליהן”.
