>> לכל האיגרות של נשיאת זולת, זהבה גלאון
כל יום זיכרון ורשימת שמות המתים שלו. בכל שנה, הרשימה גדלה. השנה, במיוחד. ארבעה חיילים נהרגו בשבוע האחרון. ארבעה בני אדם, צעירים, שיכלו להיות כל מה שהם רצו להיות, וכבר לא יהיו. אני שומעת שרים וחברי כנסת שמדברים על "אסון", אבל הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נהרגו כי אנחנו שוב במלחמה, הארוכה במלחמות ישראל, שנהרגו בה 850 חיילים, חללים.
המונח "חללי מערכות ישראל" מטעה. הם נפלו במערכות ישראל, אבל אנחנו יודעים היטב שלא כולם נפלו על ביטחון ישראל, במלחמת אין-ברירה. ללחימה בעזה היום יש סיבה אחת, סיבה פוליטית, והיא שימור הקואליציה של ראש הממשלה נתניהו. במקום לסיים את המלחמה, לסגת מעזה ולשחרר את 59 החטופים בפעימה אחת, ראש הממשלה שוב משקר כשהסביר לנו בטקס יום הזיכרון לשואה ש"הלחץ הצבאי על חמאס יימשך. נחזיר את כל החטופים וננצח את חמאס".
אלו שקרים שנוגעים לחיי אדם, לחיים של מעונים, מורעבים, של אזרחים שהופקרו, לחיי לוחמים שנשלחו, לכאורה, לחלץ אותם, ולחיי פלסטינים חפים מפשע שנדרסים כאבק תחת הפצצות והרעבה. סיכת החטופים היא אולי ההתגלמות הבוטה ביותר של השקר. השרים מקפידים לענוד אותה, בעודם דנים למוות את החטופים, או כמו שהסביר לנו סמוטריץ' – החזרת החטופים היא לא "המטרה החשובה ביותר".
מדינת ישראל הוקמה כמדינה של עם שלקח אחריות על גורלו, ועתה היא שבויה של מנהיג שהבטיח שהלחימה הנצחית הזו תחזיר את החטופים, וגם אחרי שזה לא קרה הוא לא חושב לקחת אחריות. לכן, יום העצמאות השנה עצוב כל כך. כי אנחנו עדים בו להיפוך הנורא שקרה בשנים האחרונות – מדינה שמשרתת מנהיג, במקום מנהיג שמשרת מדינה.
אז גם השנה זה יהיה יום עצמאות חלול ושבור, וגם הבאים יהיו כך – אם לא נתעשת. אם נוותר עכשיו, לא עצמאות נחגוג, אלא שעבוד. אם נתייאש, נישאר רק עם טקסים בנוסח צפון קוריאה. אני נתקלת ביותר מדי אנשים שעוצמים עיניים ומורידים ראש. רבים ויתרו – על החטופים, על המדינה, על האפשרות לחיות כאן כמו בני אדם. חלקם לא מבינים עד כמה הסכנה מוחשית. אני מתפללת שנבין, אחרת אין לנו תקומה. אנחנו חייבים לקום ולהיאבק עבור המדינה הזו שוב.
שלכן ושלכם,
זהבה גלאון
