חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

צפי סער: כאן גרות ממש לא בכיף – ראיון עם עדי גרנות מחברת “אם אשכחך”

דו"ח חדש על נשים בירושלים מלמד עד כמה צורכיהן לא מובאים בחשבון בכל מה שנוגע לטיפול החברתי, הביטחוני והתרבותי בעיר הנפיצה, בין שהן פלסטיניות או יהודיות

מבט אחר מהרגיל על ירושלים הבוערת מספק דו”ח חדש של מכון זולת, מכון לקידום מדיניות לשוויון וזכויות אדם. הדו”ח, “אם אשכחך”, מתמקד בנשים בירושלים. “השליטה הישראלית בירושלים המזרחית ובתושבים והתושבות הפלסטינים שחיים שם תמיד היתה אלימה ודורסנית”, אומרת עדי גרנות, המרכזת את מחלקת המחקר במכון, “אבל מה שהלך שם בחודשים האחרונים מסמן בעיני עליית מדרגה. יותר ויותר גירוש של משפחות פלסטיניות מהבתים שלהן, יותר ויותר נוכחות אלימה ומפחידה של כוחות הביטחון בתוך השכונות הפלסטיניות, יותר מעצרים, יותר הגבלות, ובעיקר יותר ויותר אצבע בעין. בין ההתנהלות של הרשויות סביב חודש הרמדאן למצעד הדגלים – זה נראה כאילו המדיניות של ביסוס עליונות יהודית בעיר הופכת להיות משהו שכבר לא טורחים יותר להסתיר, אלא להיפך”.

לדברי גרנות, בחינת התוכניות המדיניות שהוצעו עד היום עבור ירושלים — מהסכמי אוסלו, דרך קמפ דייוויד ומתווה קלינטון ועד לעסקת המאה שכיכבה בשנה שעברה — העלתה שאף אחת מהן לא הביאה בחשבון היבטים מגדריים או את הצרכים הייחודיים לנשים, וגם בקושי היתה בהן נציגות נשית שתביא את כל הנושאים האלה אל השולחן. “חלק גדול מהתוכניות לירושלים גם התבוננו בה ממבט על – דרך מפות ותצלומי אוויר, כעל סוגיה שהיא בעיקר ביטחונית ודתית, וקצת שכחו לעשות ‘זום אין’ אל תוך השכונות, אל תוך היומיום הירושלמי של נשים ואנשים שחיים בה. לכן היה לנו ברור שאת המידע שלנו לכתיבת הדו”ח הזה אנחנו רוצות לשאוב דווקא מתוך שיחות וראיונות עומק עם נשים ירושלמיות. רצינו לשמוע מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי מה מעסיק אותן, מה ממלא את חייהן, מה מקשה עליהן”.
לשם כך רואיינו נשים שונות מאזורים שונים בעיר, בגילאים שונים ועם חוויות חיים שונות — גם פלסטיניות וגם יהודיות. “חלק מהנשים הפלסטיניות ביקשו להתראיין בעילום שם, בעיקר כי חששו להצטייר כמי שמשתפות פעולה עם הצד הכובש”, מציינת גרנות. “הסיטואציה הזו – של חיים בשטח שהוא מצד אחד מסופח וחל עליו החוק הישראלי, ומצד שני עדיין נתון בשליטה זרה ומקנה להן מעמד של תושבות ולא של אזרחות – היא סיטואציה מורכבת שגוזרת לא מעט קשיים, ובתוכה הנשים האלו צריכות להתנהל”.
הסוגיות שעלו מתוך הראיונות מתחלקות לשלושה סוגים, ממשיכה גרנות. “הראשון הוא כמובן תיאור של חיים תחת הזנחה והעדר פיתוח. הסוג השני הוא עניינים שקשורים לכיבוש לסיפוח ושליטה הישראלית: איסור איחוד משפחות, גדר ההפרדה, נוכחות צבאית ומשטרתית ועוד. הסוג השלישי עסק יותר באופני החשיבה וההתבוננות על העיר ועל הסכסוך, ובמסגרתו לא מעט נשים העלו דברים כמו אופי השיח והנטייה שלו להדיר נשים ולא לתת להן מקום”.

בסופו של דבר, היא אומרת, “כשאת מדברת עם נשים ירושלמיות את רואה שהרבה ממה שמעסיק אותן זה ‘החיים עצמם’. גם הסוגיות שקשורות לסיטואציה הלאומית בירושלים מתחברות עבורן לעניינים מאוד אנושיים ורגילים. גדר ההפרדה, למשל, היא אמנם אחד הסמלים הכי מובהקים ומזוהים של הכיבוש, אבל עבור נשים מזרח ירושלמיות היא בראש ובראשונה משהו שמאלץ את הילדים שלהן לעבור מחסום בדרך לבית ספר כל יום. כנ”ל לגבי סוגיות של מעמד – תושבות, אזרחות, תעודת זהות כחולה, אמא מחיפה ואבא מהגדה המערבית וכו’: בסופו של דבר העניינים האלה קובעים עבורך עם מי תוכלי להתחתן ולעשות ילדים ואיך ייראו חיי המשפחה והזוגיות שלך“.

“מעבר לזה, כשמדברים על ירושלים במונחים של סוגיה ביטחונית, שווה לשאול גם מה זה ‘ביטחון’. ברוב המקרים, בטח בישראל, ההגדרה של מושג הביטחון מגיעה ממקום מאוד גברי ומיליטריסטי: יתרון טקטי, עמדת כוח, חוזק פיזי ואסטרטגי וכדומה. אבל עבור נשים, תחושת ביטחון היא משהו שיש לו הרבה מאוד היבטים נוספים, שלרוב לא עוסקים בהם כשמדברים על החיים בירושלים. וזה משהו שכל אחת מהנשים שדיברנו איתן – פלסטיניות וישראליות – העלתה בצורה כלשהי. עבור נשים, תחושת ביטחון מורכבת בסופו של דבר מהאפשרות ללכת ברחוב בשקט לבושות איך שנוח להן, בלדעת שיש להן איך לפרנס את הילדים שלהן, בגישה לטיפול רפואי, בלהרגיש בטוחות בתוך הבית שלהן. התחושה היא שהמבט המקובל על ירושלים נוהג לפספס את כל מה שקשור בביטחון אישי, ביטחון גופני, ביטחון תעסוקתי, ביטחון כלכלי, ביטחון תזונתי, ביטחון רפואי, ביטחון חברתי, ביטחון תרבותי וביטחון במרחב המשפחתי, ואת זה אנחנו מבקשות לאתגר בדו”ח שלנו”.

לכך נוסף עוד עניין: “כשמסתכלים על ירושלים יש נטייה נורא מהר לבחור צד — ירושלים מאוחדת מול ירושלים מחולקת, מזרח העיר מול מערב העיר, הצד הכובש מול הצד הנכבש, אנחנו והם, איתנו ונגדנו. מה שעלה מהמפגש עם נשים שונות מהעיר הוא שהדברים הם לא כאלה שחור-לבן, ושיש הרבה אמצע”, אומרת גרנות. “נשים מגדירות את עצמן בהתאם לכל מיני סוגים של מעגלי זהות: לאומי, מגדרי, מעמדי, מקצועי, גיאוגרפי ועוד, ואצל כל אחת התגבשה זהות שמורכבת מתמהיל קצת שונה של המרכיבים האלה, ובוודאי ממינונים שונים שלהם”.

היא מוסיפה כי “עצם העיסוק בפגיעה בזכויות אזרחיות נקודתיות עלול היה להיתפש כאקט שמכשיר את הכיבוש, מנרמל אותו, או לפחות קובע שהשליטה הישראלית במזרח העיר היא משהו שיכול להשתפר ולהפוך לנסבל. ובכן, לא. אנחנו באות להסתכל פה גם עם התמונה הגדולה – של כיבוש שכרוך בהפרה של הדין הבינלאומי ובשלילה חמורה, יומיומית ומתמשכת של זכויות אדם, שצריך להסתיים כמה שיותר מהר, אבל בו בזמן גם על כל מיני מרכיבים קטנים יותר בתוך התמונה הזו. נשים בירושלים נמצאות בסכנה, בטח בתקופה האחרונה, ואנחנו לא נחכה עד שהכיבוש יסתיים באופן גורף כדי לפעול להגנה עליהן”. 

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד"ר מהא כרכבי-סבאח
ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן