אנחנו בצומת היסטורי. היינו עדים לצונאמי אופטימי אדיר, מיליוני אנשים הלכו לקלפי כדי להעניק לפוליטיקאים שלנו הזדמנות חסרת תקדים להסיט את הגה הספינה רגע לפני הצוק. ובמקום תחושת הקלה, אני רואה אנשים משוכנעים שהכל אבוד. זה יכול להיות נכון, אבל זו בחירה של ראשי גוש השינוי. כי דבר אחד צריך להיות ברור כבר, אחרי מערכת הבחירות ה-20,000 בעשור האחרון: בישראל מי שמרכיב ממשלה הוא מי שיש לו קואליציה של 61 מנדטים. כמו שזה מסתמן כרגע אין לנתניהו ממשלה. עכשיו השאלה היחידה שעומדת בפני מנהיגי גוש השינוי היא האם הם מעדיפים לתת עוד חצי שנה לקואליציית "בשלטון הכופרים איננו מאמינים", לשיטת ה"כוכבים" של מירי רגב ולטרור יהודי, ולתת צ'אנס לבלוקצ'יין בתקווה שבבחירות הבאות ילך להם, בדרך נס, יותר טוב. או שהם מוכנים לקחת את ההזדמנות הזו ולהקים כאן ממשלה. כן, בקולות ערבים. אתם יודעים, אלה, אזרחי ישראל.
הבחירות האלה מבהירות, למי שעוד זקוק לזה, שנתניהו אינו האתגר היחיד שמולנו. נתניהו זכה לכוחו כי הוא ניצל מאבק שמתחולל כבר שנים על נשמתה של ישראל, המאבק בין מדינה דמוקרטית וליברלית לבין אתנוקרטיה גזענית ואלימה. המאבק הזה לא התחיל בביבי ולא נגמר בו. הרגע הזה הוא הזדמנות להכריע. אסור לנו למסמס אותה. והמאבק הזה חייב להתחיל בקואליציה יהודית-ערבית.
אי אפשר היה לעבור את ארבע השנים האחרונות מבלי להרגיש תחת מתקפה. לא המתקפה של חמאס, איראן או חיזבאללה, אלא המתקפה מבפנים, מהממשלה שאמורה היתה להגן עלינו ובמקום זאת בחרה לעבוד במודל של מחלה אוטואימונית, ולחסל את הגוף שמקיים אותה.
המתקפה הזו לא היתה ההפיכה המשטרית, האלימות המשטרתית או חקיקה כזו או אחרת. אלו היו רק ביטויים שונים של מתקפה אחרת, ערכית, שכוונה ישירות נגד הזהות שלנו. "אם העם לא רוצה את הכרזת העצמאות, אז ימצאו דרך לבטל את הכרזת העצמאות," אמר השבוע השופט בדימוס אהרון ברק בראיון. "אתה חושב שאנחנו הולכים לשם?" שאל המראיין, "נראה מה יהיו התוצאות," ענה ברק. צריך היה להיות עיוור וחירש כדי לחשוב שברק לא הבין או שהוא מגזים. הוא תיאר את המציאות נכוחה.
זו ממשלה שהעניקה נשק, טרקטורונים והגנה צבאית לטרור יהודי, וכשהוא הלך ותפח הסבירה לנו שזה קומץ זניח, כמה ילדים, שזה בכלל לא קיים והבעיה היא "אנרכיסטים". ואותה ממשלה בדיוק לקחה הפגנות חוקיות ושלוות נגד ההפיכה שלה והפעילה עליהן את הטיפול האלים ביותר שיש למשטרה להציע, ממכת"זית בעין ועד לחיפושים משפילים בעירום. זו הממשלה ששלחה, מצד אחד, ח"כים לעלוב באנשים שאיימו להפסיק התנדבות אם תעבור ההפיכה, וברגע שנדרשו להתגייס הלכו לסכן את חייהם, ומצד שני עושים הכל כדי לאפשר סרבנות המונית של ציבורים שלמים.
מדובר כאן ביותר מהגזלייטינג הרגיל והטוב, שכולנו התרגלנו אליו בשנות נתניהו. מדובר במחלוקת ערכית אמיתית. אי הסכמה בסיסית לגבי מה זה רע ומה טוב, מה לגיטימי ומה פסול. כשאורית סטרוק דיברה על "תקופה של נס" כשחטופים עונו במנהרות ומאות אלפי ישראלים ברחו מבתיהם בצפון ובדרום, היא לא שיקרה. היא התכוונה לכל מילה. צריך להבין את זה. צריך להבין את עומק התהום. זה בנפשנו. אני רואה עדיין רבים מאוד סביבי משוכנעים שהבעיה היא נתניהו, אולי גם בן גביר, ואם רק נזיז אותם מהדרך דברים יסתדרו מעצמם. זו טעות מסוכנת. אין לנו די זמן להמשיך להכחיש את מה שנמצא מול עינינו.
נתניהו לא יצר את קו השבר הערכי שאנחנו נמצאים בו. הוא נכנס לתוכו, הרחיב אותו, עשה ממנו הון פוליטי. הוא בנה עליו את אדני שלטונו. אבל אם זה לא היה נתניהו, זה היה מישהו אחר. כי ההזדמנות היתה שם עבור כל אדם מספיק ציני, גזען ונטול אמפתיה. כאלו, גילינו, לא חסרים. אנחנו מכירים את האידיאולוגיה שניצבת מולנו. היא מלווה אותנו עוד בטרם הענקנו לה את שמה הנוכחי. קוראים לה כהניזם. ואסור לנו להתבלבל עכשיו: לא הבסנו את האידיאולוגיה הזו. הבסנו רק כמה מהמובהקים שבנציגיה. זה הרבה, אבל רחוק מלהיות מספיק.
מאיר כהנא העניק את שמו לאידיאולוגיית העליונות היהודית, אבל הוא לא המציא אותה. הסכנה הזו ארבה לפרויקט הציוני מראשיתו. כבר ב"אלטנוילנד", הרומן האוטופי שלו, הזהיר הרצל מפני הרגע הזה. שם, נציגה של האידיאולוגיה הזו היה ד"ר גייר, רב קנאי שהוביל תנועה שדורשת את שלילת זכויות האזרח וההצבעה מהתושבים הלא-יהודים ולכונן בישראל משטר של עליונות דתית ואתנית. באוטופיה של הרצל, ישראל מתעשתת ומביסה את גייר בבחירות. אבל במציאות הישראלית, הרעיונות של גייר עדיין איתנו, ורבים נשבעים בהם.
כהניזם בישראל אינו קוריוז ולא שוליים הזויים שצועקים "מוות לערבים" ברחובות. כהניזם כבר מזמן אינו קטגוריה פוליטית צרה שאפשר לתחם בכמה מנדטים של מפלגה קיצונית אחת. הוא הפך לדפוס חשיבה, שפה, תשתית חקיקתית ומדיניות ממשלתית רשמית. בכנסת האחרונה היו לו נציגים מהקואליציה ומהאופוזיציה. לכן גם הרגע הזה מסוכן כל כך.
לא סתם הכהניזיציה של ישראל הלכה יד ביד עם ההפיכה המשטרית. רעיונות של עליונות יהודית, טיהור אתני והדרה גזענית אינם יכולים לפרוח תחת משטר דמוקרטי. דמוקרטיה מהותית היא לא רק מנגנון, היא גם סט ערכים. עליונות יהודית ממוסדת וטרור לאומני חסין מעונש אינם יכולים להתקיים לצד בית משפט עצמאי או יועצת משפטית לממשלה שמתעקשת על החוק. ההפיכה המשטרית, לכן, היתה הרבה יותר מגחמה של יריב לוין ושמחה רוטמן. היא היתה המכשיר ההכרחי לחיסול המוסדות שעמדו בדרכה של הגמוניה כהניסטית נטולת מעצורים.
כהניזם לא יכול לפרוח בישראל דמוקרטית, בין היתר בגלל שיש בישראל מיעוט ערבי גדול עם זכות הצבעה (לצדו של מיעוט ערבי גדול הרבה יותר, שאין לו). לכן גם כל הניסיונות הללו לחסל את ההצבעה הערבית ולתאר אותה כבלתי לגיטימית: מהעלאת אחוז החסימה כדי לחסל את המפלגות הערביות (שהתאחדו וגדלו), דרך החלטת ועדת הבחירות לפסול כל אחת ואחת מהמפלגות הערביות ועד לקמפיין הארוך לתאר את המפלגות הללו כ"תומכות טרור", בוגדניות ואפילו – לבי, לבי – "לא ציוניות"!
למרבה החרפה, סוכני הנירמול העיקריים של התהליך הזה היו בעיקר פוליטיקאים מנומסים מ"המרכז המתון". בגלל פחדנות פוליטית, רדיפת מנדטים או עיוורון מוסרי, הם היו הראשונים לאמץ את הנחות היסוד הגזעניות של הימין הקיצוני. חלקם העדיפו להנשים את ממשלות נתניהו רק כדי לא להיות מואשמים בשותפות יהודית-ערבית. הם בחרו בכהניסטים, נוכלים ואופורטוניסטים והפכו בכך חמישית מאזרחי המדינה למצורעים פוליטיים. דרכו של בן גביר למשרד לביטחון לאומי נסללה בעזרתם.
הבור הזה עדיין עומד לפתחנו. אותם אנשים עדיין לובשים את אותן חליפות ומבטיחים לנו את אותו פחד, אותה שנאה ואותו היגיון גזעני. אסור לנו לקבל את זה. ישראל זקוקה ליותר משינוי פרסונלי. היא זקוקה לנשמתה. היא חייבת לקבל הכרעות מוסריות אמיתיות, מקיפות בהרבה משוויון בנטל.
במכון זולת אנחנו מציעים מהלך של דה-כהניזציה שידרוש מאיתנו גם עבודה טכנית, מוסדית ומשפטית. הוא ידרוש מאיתנו למפות חוקים מפלים ולבטל אותם, להעיף מינויים מושחתים וגזענים מהשירות הציבורי, להקים ועדות פיקוח וגם ליצור ועדת חקירה ראויה. אבל דה-כהניזציה היא קודם כל הכרעה ערכית, שתדרוש מאיתנו להציב חלופה רעיונית ומוסרית לקנאות טוהר הדם שכבשה כאן כל חלקה טובה. התהליך הזה חייב להתחיל משותפות יהודית-ערבית.
השותפות הזו דרושה לא רק מכיוון שזו הדרך היחידה לקואליציה, אלא פשוט כי מדינה דמוקרטית לא יכולה להמשיך להתעלם מחמישית מאזרחיה. שוויון אינו מחווה של חסד שהרוב היהודי מעניק למיעוט. הוא תנאי קיום בסיסי של דמוקרטיה. אחמד טיבי אמר פעם שישראל "דמוקרטית ליהודיה ויהודית לערביה". אנחנו גילינו בשנים הללו שאין חיה כזו, ודמוקרטיה ש"יהודית לערביה" גולשת במהירות לנתיב אפל מאוד.
הנדבך השני בדה-כהניזציה של החברה הישראלית חייב להיות מיגור מוחלט, תקיף ושיטתי של טרור יהודי ואלימות לאומנית. הגידול הממאיר הזה זכה זמן רב מדי להעלמת עין, אם לא לגיבוי ישיר, ומדינה לא יכולה להתקיים כשמיליציות חמושות שורפות כפרים, תוקפות חיילים ומנסות לגרור אותנו להתנחל בסוריה ובלבנון.
הנדבך השלישי, אולי החשוב מכולם, הוא סיום הכיבוש. חמישים ותשע שנים של שליטה בעם אחר השחיתו אותנו מבפנים. הם הרגילו אותנו אט אט לאפשרות שיחיה לצדנו עם נטול זכות הצבעה ונטול זכויות אזרח. הם הסוו כ"ביטחון" ענישה קולקטיבית, גזל ומלחמות נצח. הם לא הביאו לנו ביטחון, לא שקט ולא מנוחה. השטחים היו גלולת רעל. הגיע הזמן לוותר עליה.
יש לנו הזדמנות להחזיר לשפה הציבורית את המילים שנעקרו ממנה: תקווה, שלום, שוויון, צדק, אופק. פשוט אופק. אנחנו הרחקנו לכת מדי לתוך החזון הכהניסטי מכדי שאפשר יהיה להסתפק בהבטחה האפורה של ממשלה טכנוקרטית שפשוט לא תזיק. זה יהיה נחמד, שינוי מרענן אחרי הסיוט האחרון, אבל לא מספיק. החברה הישראלית חייבת לאזור את האומץ המוסרי לבנות כאן, מתוך ההריסות, את עצמה מחדש, כמדינה המושתתת על שוויון, סולידריות ושלום. זה ידרוש לקבל עכשיו החלטות אמיצות. הגיע הזמן לקצת אומץ. אנחנו באמת ניצבים מול צוק, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להתדרדר מטה, רק, הפעם, קצת יותר לאט.