"ועדת אור" שהוקמה לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000, הזהירה מפני תפיסתו של הציבור הערבי כולו כאויב. כפי שעולה מהדוח של מכון זולת – שכתב עו"ד איתי מק וחברות צוות ההיגוי שלו הן ד"ר ראויה אבורביעה וד"ר מנאל תותרי ג'ובראן – כך בדיוק התייחסו רשויות המדינה לציבור הערבי, בכל הנוגע לאפשרות המימוש של חירויות הביטוי וההפגנה מאז תחילת המלחמה בשבעה לאקוטובר 2023. הדוח מתאר מציאות של השתקה שיטתית של הציבור הערבי לאורך שנתיים של מלחמה, עד לחתימה על הסכם הפסקת האש ב-9.10.2025, כאשר ההשתקה לוותה ברדיפה פוליטית.
על בסיס מחקרים אקדמאיים שפורסמו, הליכים משפטיים שנוהלו ומקרים רבים שתועדו – מכון זולת מסיק כי אף שגם לפני המלחמה ההגנה על חירויות הביטוי וההפגנה של הציבור הערבי הייתה פגומה והן הופרו תדיר, לא פעם באישור בית המשפט העליון, במהלך המלחמה ההפרות הפכו לקונצנזוס רחב ושברו שיאים שליליים.
מדיניות ההשתקה נעשתה בתמיכה ובעידוד של רשויות המדינה – כולל המשטרה, הכנסת, הממשלה, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון – והעבירה לציבור הערבי מסר ברור: אסור להתנגד למלחמה, להביע כאב על ההרג והרעב בעזה, לפקפק בגרסת הממשלה וכוחות הביטחון או לבטא סולידריות עם קורבנות פלסטינים. מי שעשה זאת עלול היה להיחשב כתומך טרור או כבוגד והסתכן בפגיעה בביטחונו האישי, בפיטורין, בהליך משמעתי או בהעמדה לדין פלילי. אמנם הרשויות גם התנכלו לאזרחים יהודים שהתנגדו למלחמה, אך הסיכון והמחיר עבור האזרחים הערבים היה גדול לאין שיעור.
למסר זה, ולפעולות שננקטו בידי הרשויות השונות כדי לאכוף אותו, היה אפקט מצנן עצום. במהלך המלחמה פחתו משמעותית ההפגנות והמחאות, כמו גם היקף ההתבטאויות של הציבור הערבי – ברשתות החברתיות ובכלל במרחב הציבורי. אפקט זה ממשיך לעצב את מרחב הביטוי הפוליטי של ציבור זה.
הדוח מתאר כיצד רשויות החוק במדינה הובילו את מדיניות ההשתקה:
- המשטרה הגדירה באופן גורף את מימוש חירויות הביטוי וההפגנה של הציבור הערבי כסיכון ביטחוני וכתמיכה בטרור. בהובלת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ומפכ״ל המשטרה דאז, רנ"צ יעקב שבתאי, המשטרה אימצה תפיסה לפיה מתן מרחב למחאה של ערבים כמוהו כמתן הכשר לתמיכה בחמאס ועלול להוביל ל"שומר חומות 2". על בסיס תפיסה זו, שלא נשענה על עובדות, הוטלו הגבלות גורפות על הפגנות ומחאות של הציבור הערבי וכן על התבטאויותיו ברשתות החברתיות.
- פרקליט המדינה והיועצת המשפטית לממשלה הכשירו מדיניות זו. בתגובתם לעתירות שהוגשו לבג"ץ הם תמכו בעמדת המשטרה וקיבלו את הטענה כי מחאות של הציבור הערבי הן איום על הסדר הציבורי והביטחון. היבט מרכזי במדיניותם הייתה ההרחבה הדרמטית של אכיפת עבירת ההסתה ומתן היתר למשטרה לחקור חשד להפרתה, ללא אישור של הפרקליטות, בניגוד לקו המצמצם שנקבע בעבר. תוך זמן קצר נפתחו מאות תיקים והוגשו עשרות כתבי אישום נגד אזרחים ערבים.
- בית המשפט העליון אישר את מדיניות המשטרה והעניק לה שיקול דעת כמעט מוחלט. השופטים, שבעבר צמצמו את סמכויות המשטרה וקבעו כי מותר להגביל הפגנה רק בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי – העבירו מרגע שפרצה המלחמה את מרכז הכובד לשיקולי ביטחון בכל הנוגע לציבור הערבי. השופטים קיבלו את עמדת המשטרה כי מימוש חירויות הביטוי וההפגנה על ידי ערבים הינו סיכון ביטחוני, שדורש כוח אדם בהיקפים שאינם בנמצא, ונתנו למשטרה שיקול דעת כמעט מוחלט למנוע מחאות של ערבים או להגבילן.
כתוצאה משינויי מדיניות אלה, ננקטו שלל צעדים לדיכוי חופש הביטוי של אזרחי ישראל הערבים. בין היתר, המשטרה התערבה בתכנים של המחאה. הנפת דגל פלסטין הפכה כבר לפני המלחמה, בהוראתו של השר בן גביר, לעבירה פלילית ושוטרים הונחו להחרים דגלים ולמנוע את הנפתם, אך לאחר פרוץ המלחמה, הוחמר המצב משמעותית והמדיניות הפכה לגורפת בכל הארץ. באופן דומה, שוטרים החרימו שוב ושוב שלטים נגד המלחמה, ההרג והרעב בעזה שנשאו כתובות כמו "די לטבח" או "יש אזרחים בעזה". שופטי בית המשפט העליון בחרו לא להתערב, על אף שהעותרים הציגו ראיות לכך שהמשטרה מפירה בשיטתיות פסקי דין קודמים.
ההסתה נגד נבחרי הציבור הערבי וניסיונות ההשתקה שלהם שברו שיאים במלחמה. בעוד שתופעות אלה אינן חדשות בחיים הפוליטיים בישראל, במהלך המלחמה הן הפכו לחלק מהקונצנזוס: גבר השימוש בהליכי הדחה ומשמעת נגד נבחרי הציבור הערבי, בתמיכה חוצת מפלגות, והם הואשמו שוב ושוב בהאשמות שווא על היותם פעילי טרור או על תמיכתם בו. חלק ממפלגות האופוזיציה וחברי כנסת השייכים לה הצטרפו למקהלת המסיתים, אחרים עמדו מנגד ושתקו. ההסתה הפרועה הובילה גם לאלימות פיזית.
ההשתקה לא הוגבלה רק להפגנות ברחובות, אלא זלגה גם לשוק העבודה ולאקדמיה. הדוח מתאר רדיפה והשתקה של עובדים, אנשי מקצוע, אמנים ואקדמאים ערבים – שכללו פיטורין או השעיה מהעבודה, וכן מעצרים מתוקשרים של מורים, רופאים, אקדמאים, אמנים ובעלי עסקים, שרובם הסתיימו בלא כלום. האפקט המצנן הועמק באקדמיה בעקבות החלטות שר החינוך והמל"ג, דיונים מסיתים ומשתלחים בכנסת, הקמת מוקדי הלשנה על "תמיכה בטרור", והליכי משמעת נרחבים שננקטו כמעט רק נגד סטודנטים ערבים בגין פרסומים ברשתות החברתיות שהביעו כאב וסולידריות עם תושבי רצועת עזה. קמפיין ההשתקה נשען במידה ניכרת על אזרחים מן השורה, שמיהרו לדווח לרשויות על התבטאויות של ערבים וקראו להחרמתם ולפיטוריהם.
התקשורת הישראלית השתתפה בהשתקה. הדוח מפרט את ההדרה הקיצונית של דוברים ערביים ומחקרים שהצביעו על שפל היסטורי בשיעור המרואיינים והפרשנים הערבים. עיתונאים ערבים תיארו אקלים בו כמעט כל ביקורת על הצבא או הצגת נרטיב פלסטיני עלולה לגרור האשמה כלפיהם בגין פגיעה בביטחון המדינה ותמיכה בטרור. כן תועדו מקרים רבים של אלימות, איומים ועיכובים מצד שוטרים ואזרחים, שהובילו עיתונאים וצלמים ערבים להימנע מסיקור מחוץ ליישובים הערביים.
הדוח מדגיש את מאמצי הממשלה לפגוע בלגיטימיות השתתפות הציבור הערבי בבחירות וב"מגרש הפוליטי", במטרה להבטיח רוב קבוע לממשלות הימין בכנסת. המגבלות על התבטאויות פוליטיות, קיום אסיפות, אירועים ציבוריים וקמפיינים, פוגעות באופן משמעותי ביכולת הציבור הערבי להשתתף באופן שוויוני ואפקטיבי. פגיעה זו אינה סוגיה של זכויות מיעוט בלבד, אלא חלק ממערך רחב של צמצום המרחב הדמוקרטי.
הדוח קובע כי הטיפול בהידרדרות ההגנה על חירויות הביטוי וההפגנה של המיעוט בישראל הוא חלק מהותי מן הטיפול במבנה המשטר בישראל. ההכרה וההגנה על זכויות אלה הן תנאי סף למשטר דמוקרטי. בהתאם לכך, מציע הדוח לחוקק חוקים המעגנים בחוקי היסוד את זכות השוויון ואת חירויות הביטוי וההפגנה, כחלק מהותי מתהליך החזרה למסלול דמוקרטי ועל מנת להבטיח שישראל תוכל להבטיח את עקרונות הדמוקרטיה והצדק לכלל אזרחיה.
