פסח הגיע. רציתי לכתוב לכם על המהפיכה המשטרית, שממשיכה במלוא הכוח. רציתי לכתוב על מה שהספקנו בזולת לעשות השנה. רציתי לכתוב על חלוקת הנשק המופקרת, על אלימות משטרתית וצמצום המרחב הדמוקרטי. רציתי לכתוב על גנרל הפיתות מחברון, שקרא לפעולה באיראן “דרדלה“, שהרי פחות מאפוקליפסה אטומית לא תספק אותו. ועל הפוגרומים שהמתנחלים מבצעים בשטחים. על המפונים מבתיהם למעלה מחצי שנה מהצפון ומהדרום, וכולם נושאים רלוונטיים, מפחידים, בוערים מתחת לרגלנו. לא אכתוב על אף אחד מהם.
כי אין חג חירות ללא החטופים והחטופות ולמלים של ההגדה יש טעם של אפר על הלשון. אנחנו אפילו לא יודעים כמה חטופים עדיין חיים עכשיו. כמה מהם שרדו את חצי השנה האיומה הזו בשבי. אנחנו יודעים רק באיזה תנאים הם הוחזקו. אנחנו יודעים על אונס ועל ימים ולילות באורות ניאון שאינם נכבים. אנחנו יודעים על רעב ומחסור בתרופות. אנחנו יודעים על מכות והשפלות. אנחנו יודעים על חטופים שאולצו לנקות לשוביהם. אנחנו יודעים על עבדות.
אני מקפידה לקרוא ולראות את עדויות החטופים שחזרו. זה לא עוזר לי לישון, אבל אני לא יודעת איך אפשר אחרת. אני בעיקר חושבת על המשפחות שלהם ושלהן, שיודעות ולא יודעות מה עובר עליהם, שמקוות לטוב ומנחשות את הגרוע מכל. אני חושבת עליהן בסדר, משפחה בלי אלו שמתו, בלי אלו ששם, שולחן שחצי מכסאותיו ריקים. כמה משפחות כאלה יש? איך אפשר לדבר על חירות ככה? לחגוג?
אני לא רוצה שזה יהיה אימייל טקסי כזה, להביע צער כמו בשבעה. כי יש לנו מה לעשות ויש לנו אחריות כלפיהם. אנחנו יודעים שראש הממשלה מכשיל כל עסקה. אנחנו יודעים כי אנשים מצוותי המשא ומתן חשפו זאת. אנחנו יודעים שאין להם הרבה זמן. אלו אנשים שישראל הפקירה, שהיא לא הייתה שם בשבילם, וחלקם אולי קיוו שגם אם המדינה הזו כשלה לרגע היא תתעשת. היא תחזור להציל אותם.
עבור כל כך הרבה מהם התקווה הזו נכזבה. אסור שנכזיב את הנותרים. אסור לתת להם להפוך קורבן נוסף במלחמת נתניהו לשימור הכיסא. אסור לנו לקבל את המצב הזה במנוד ראש דכאוני. ויותר מדי אנשים עושים בדיוק זאת.
לכו להפגין. לכו לפגוש את המשפחות האלה. זה הדבר הכי קשה שתעשו בחייכם. עשו זאת בכל זאת. זו המשמעות של להיות ישראלי כרגע. אחרת כל הדיבורים שלנו על “סולידריות” הם מילים ריקות שנזרו לרוח.
אנחנו יכולים להציל אותם. זה עלינו.
