חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

פסח 2024: אין חירות בלעדיהם. תחזירו אותם הביתה

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

>> לכל האיגרות של נשיאת זולת, זהבה גלאון 

פסח הגיע. רציתי לכתוב לכם על המהפיכה המשטרית, שממשיכה במלוא הכוח. רציתי לכתוב על מה שהספקנו בזולת לעשות השנה. רציתי לכתוב על חלוקת הנשק המופקרת, על אלימות משטרתית וצמצום המרחב הדמוקרטי. רציתי לכתוב על גנרל הפיתות מחברון, שקרא לפעולה באיראן דרדלה“, שהרי פחות מאפוקליפסה אטומית לא תספק אותו. ועל הפוגרומים שהמתנחלים מבצעים בשטחים. על המפונים מבתיהם למעלה מחצי שנה מהצפון ומהדרום, וכולם נושאים רלוונטיים, מפחידים, בוערים מתחת לרגלנו. לא אכתוב על אף אחד מהם.

כי אין חג חירות ללא החטופים והחטופות ולמלים של ההגדה יש טעם של אפר על הלשון. אנחנו אפילו לא יודעים כמה חטופים עדיין חיים עכשיו. כמה מהם שרדו את חצי השנה האיומה הזו בשבי. אנחנו יודעים רק באיזה תנאים הם הוחזקו. אנחנו יודעים על אונס ועל ימים ולילות באורות ניאון שאינם נכבים. אנחנו יודעים על רעב ומחסור בתרופות. אנחנו יודעים על מכות והשפלות. אנחנו יודעים על חטופים שאולצו לנקות לשוביהם. אנחנו יודעים על עבדות.

אני מקפידה לקרוא ולראות את עדויות החטופים שחזרו. זה לא עוזר לי לישון, אבל אני לא יודעת איך אפשר אחרת. אני בעיקר חושבת על המשפחות שלהם ושלהן, שיודעות ולא יודעות מה עובר עליהם, שמקוות לטוב ומנחשות את הגרוע מכל. אני חושבת עליהן בסדר, משפחה בלי אלו שמתו, בלי אלו ששם, שולחן שחצי מכסאותיו ריקים. כמה משפחות כאלה יש? איך אפשר לדבר על חירות ככה? לחגוג?

אני לא רוצה שזה יהיה אימייל טקסי כזה, להביע צער כמו בשבעה. כי יש לנו מה לעשות ויש לנו אחריות כלפיהם. אנחנו יודעים שראש הממשלה מכשיל כל עסקה. אנחנו יודעים כי אנשים מצוותי המשא ומתן חשפו זאת. אנחנו יודעים שאין להם הרבה זמן. אלו אנשים שישראל הפקירה, שהיא לא הייתה שם בשבילם, וחלקם אולי קיוו שגם אם המדינה הזו כשלה לרגע היא תתעשת. היא תחזור להציל אותם.

עבור כל כך הרבה מהם התקווה הזו נכזבה. אסור שנכזיב את הנותרים. אסור לתת להם להפוך קורבן נוסף במלחמת נתניהו לשימור הכיסא. אסור לנו לקבל את המצב הזה במנוד ראש דכאוני. ויותר מדי אנשים עושים בדיוק זאת.

לכו להפגין. לכו לפגוש את המשפחות האלה. זה הדבר הכי קשה שתעשו בחייכם. עשו זאת בכל זאת. זו המשמעות של להיות ישראלי כרגע. אחרת כל הדיבורים שלנו על “סולידריות” הם מילים ריקות שנזרו לרוח.

אנחנו יכולים להציל אותם. זה עלינו.

שלכן ושלכם,

זהבה גלאון

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד"ר מהא כרכבי-סבאח
ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן