חיפוש
Close this search box.
חיפוש
Close this search box.
EN

נשיאת מכון זולת, זהבה גלאון, ב’הארץ’: “גם עיתונאי החצר נושאים באחריות”

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

“אני מרגיש שאתם לא מספיק מגינים על ראש הממשלה”, אמר ינון מגל לשר מיקי זוהר בערוץ 14. “ואני מרגיש שהוא עובר התקפות מאוד קשות בתקשורת — יש ערוצים שממש מטורף מה שקורה שם ערב ערב — ואני לא שומע שאתם מגינים עליו מספיק. זו התחושה שלי”.

לכאורה, עוד מופע מרהיב של ליחוך עכוזים אולימפי בערוץ שזו התמחותו. זו היתה המחשבה הראשונה שלי. עכשיו אני מסתכלת על הפנים של מיקי זוהר ותוהה. הוא הרי יודע שינון מגל לא מרגיש, אלא בפקודה. מיקי זוהר, ששאף לכוח, כבוד וכסף, מוצא את עצמו נזוף באולפן, ותוהה מי הורה על הנזיפה. מי שלח למגל את הווטסאפ שהורה לו כיצד להרגיש. אולי נתן אשל, אולי בכירים אחרים במכונה. במילים אחרות, הרגע הזה היה יותר מעוד חנפנות צדקנית — הוא היה גם איום, מסר למיקי זוהר ולשאר חברי הליכוד: אחדו שורות או ש…

בימים אלה צפייה בערוץ 14 היא כמעט חובה אזרחית. אפשר לראות שם כיצד המכונה מפהקת, מתמחת ומכיילת את עצמה מחדש. אפשר לראות איך מסרים מהלשכה מיתרגמים (לכאורה, כן, לכאורה) לפרשנויות, ידיעות, בלוני ניסוי שמופרחים, נופלים ומופרחים שוב. כלומר, אפשר לראות מה נתניהו רוצה שנחשוב. אנחנו רואים בשידור חי את מאבקו של נתניהו לביצור שלטונו ולצד זאת — את מאבק השופרות לביצור הקריירות שלהם.

ב–8 באוקטובר צייץ הכתב הצבאי של “הארץ”, יניב קובוביץ, בקשת סליחה מהציבור: “סליחה שלא חקרתי יותר, שלא שיקפתי את המציאות בשטח. שלעתים לא רציתי לפגוע ברגשות של קצינים בכירים על חשבונכם. שלא הטלתי יותר ספק”. קובוביץ הוא אחד הכתבים האחרונים שנדרשים להתנצלות מהסוג הזה, אבל הציוץ שלו מדגים איך אמור להיראות סנטימנט של עיתונאי, ודאי עיתונאי ישראלי. לא תמצאו אמירות כאלה אצל שמעון ריקלין או ינון מגל מערוץ 14, מכיוון שאלו אינם עיתונאים ועוד פחות מכך אזרחי מדינת ישראל. הם אזרחי מדינת נתניהו. לא על נטבחי העוטף הם איבדו שעות שינה, אלא (אם בכלל) רק על השלכות הטבח על גורלם האישי.

“מכונת הרעל” הוא ביטוי קולע. תפקיד המכונה הוא אכן להטיל רפש ביריבים פוליטיים, אך הרפש אינו יעד כשלעצמו, הוא חלק ממציאות אלטרנטיבית שלמה שמשווקת לציבור.

נתניהו לא הגה את הקונספציה של חיזוק חמאס בחדרים סגורים, מעלי עשן, בין אנשי ביטחון המומים. הוא אמר זאת בישיבה של סיעת הליכוד ב–2019. מי שהבטיח לציבור לחסל את חמאס הרשה לעצמו להתבטא כך, כי הוא ידע שלצדו תעמוד מערכת משומנת ופוטיניסטית של שופרות, שימרחו את האמירה בחמאה וידאגו שהיא תחליק בגרון הציבור. נתניהו ידע שהוא יכול לומר כל דבר, לא משנה כמה מטורף ומפלצתי, ותולעיו בתקשורת ינרמלו אותו, יסבירו אותו, ישווקו אותו מחדש באריזה נוחה לעיכול.

לצבא האנשים השבורים של נתניהו ברשתות יש גנרלים. יש להם אינטלקטואלי חצר כדוגמת אבישי בן חיים וגדי טאוב, יש להם פרשנים כמו ינון מגל ואראל סג”ל, יש להם את הקול של יעקב ברדוגו וברל’ה קרומבי. השופרות הם חלק מהמכונה של נתניהו. הם יצרני המציאות המדומה, ששיווקו אז ומשווקים עכשיו לציבור את האיש הזה והדוקטרינות המטורללות שלו. נתניהו אחראי, אך אחראים גם אלה שמכרו בשבילו את הקונספציה.

אל תטעו — הם יודעים זאת. לכן אראל סג”ל מוחק ציוצים מהעבר שבהם הסביר כמה גאוני זה לחזק עכשיו את חמאס (קשה יותר למחוק את הדעות ב”וואלה!”: “כן, נתניהו מעדיף את שלטון חמאס. וזה עובד לו”), בדיוק כפי שהליכוד מחקו מהחשבונות שלהם את תשדירי הבחירות שבהם אנשי דאעש פולשים לישראל, ועוד ציוצים על חיזוק חמאס.

וינסטון סמית, גיבור הספר “1984”, עובד במיניסטריון האמת ותפקידו הוא לשתול עובדות היסטוריות מזויפות במסמכים ולייצר מחדש את העבר כך שיתאים לטענות ההווה. ג’ורג’ אורוול ביסס את ספרו על הדיקטטורה הסובייטית. אנחנו עדים לגרסה המקומית, שאפילו היא, כמו כל דבר תחת נתניהו — שכונה שאין לתאר.

תקשורת אמורה לשקף את המציאות, לשמש לנו עיניים ואוזניים, כדי שנוכל ליצור מדינה טובה יותר. לכן גם מה שעשו השופרות בכל השנים הללו הוא קודם כל נעיצת סכין בגב אזרחי ישראל. הם לא ניסו לשקף את המציאות, אלא למכור מציאות שתתאים לנתניהו. לא היה שקר נתעב מדי, לא היתה בדיה נמוכה מדי. גם היום, אחרי כל המתים הללו, כשילדים קטנים מהעוטף שבויים בעזה, הם ממשיכים בשלהם.

האנשים האלה, שמכרו לנו שהפגנה מול המספרה של שרה היא “לינץ'” — אף אחד מהם לא רצה לקבור את עצמו מבושה כשאזרחי ישראל עברו לינץ’ אמיתי. הלל ביטון רוזן, שב”שומר חומות” שמח מכיוון ש”רק חמאס רוצחי הנשים וטף יכולים להציל את עם ישראל מממשלה עם שמאל קיצוני ותומכי טרור”, שמח עתה מכיוון שאפשר לנסות את טיל החץ “בחינם”, כלומר במחיר הפעוט של טבח, אונס וחטיפה. ברל’ה קרומבי, שמסביר ש”המפונים מספרים על טיפול מדהים ויוצא דופן” וששר האוצר “זמין בכל שעה”. הם הקימו יקום סינמטי משלהם, שבו הם ממשיכים לרחף על אדי האוויר החם שיוצא להם מהפה.

הם נושאים באחריות, ועכשיו הם משווקים לנו קונספציות חדשות, כאילו לא קרה כלום. לאראל סג”ל יש את החוצפה לקרוא ליאיר לפיד “אוויל” כי הוא חושב שהרשות הפלסטינית צריכה להיכנס לעזה. פסיכופתים כמו אליהו יוסיאן מסבירים שתינוקות הם תומכי טרור. ומגל מאשים את העיתונאים בתמיכה בהקלות לחמאס ומאשים את ההתנתקות, את המחאה ואת הלוחמים שמסכנים עכשיו את חייהם כדי להציל אותנו מהמחדל שהם שיווקו.

זה לא סיפור תיאורטי. יותר מ–10,000 פלסטינים נהרגו עד כה בהפצצות ברצועה, כ–4,000 מהם ילדים, ומגל התגאה שבערוץ 14 סופרים כל אחד מהם כמחבל פלסטיני. זו לא תקשורת, זו שכונה. הם מדברים על “היום שאחרי”, אבל חושבים על היום שאחרי שלהם. כשאין מצפון, אין גם נקיפות מצפון. סליחה, עשיתם מספיק נזק. שבענו מכם, שבענו מדי.

>> למאמר באתר ‘הארץ’

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן