חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

כעת יותר מתמיד זה זועק – דרושות נשים בהנהגה

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

> פורסם לראשונה ב”הארץ”, 4.12.2023:

קשה להמליץ בלב שלם על קריאת הריאיון עם ד”ר כוכב אלקיים־לוי ב”הארץ”, מייסדת הנציבות האזרחית לפשעי חמאס נגד נשים וילדים. הנשים האלה עושות עבודה קריטית במחיר נפשי שאפשר רק לנחש. בהתאמה, הריאיון הוא קריאה מבעיתה על האונס השיטתי שנעשה בידי הפסיכופתים מחמאס ב–7 באוקטובר. זה טקסט חשוב ומצלק. ונראה לי שרבות מאיתנו מצולקות דיין גם כך. אחסוך את פירוט הזוועות. חמאס רצה להפיצן, ולכן גם תיעד אותן בדבקות. לא מגיע לנשים ולגברים שהיו שם שנצמצם אותם רק לרגעים האחרונים האיומים האלה, ולא מגיע למשפחותיהם עוד סבל וזעם. מאלה יש מספיק.

נוכח העדויות כמעט בלתי אפשרי שלא לחוש זעם ובושה לנוכח שתיקתם של ארגוני נשים בינלאומיים. לגנות אונס שיטתי לא אמור להיות מבחן מוסרי קשה במיוחד, ובכל זאת ארגון הנשים של האו”ם נדרש לכמעט חודשיים של גמגומים עד ששחרר גינוי רפה. זה אינו אובדן דרך, זו הסכמה לחיות עם אונס ועינויים ככלי לחימה לגיטימיים. מדובר בהפקרתן של נשים. לא רק יהודיות. פסיכופתים ברחבי העולם לומדים את הימים האלה. הם יחזרו, במקום אחר, לנשים אחרות, מסיבות אחרות.

הארגונים הללו הוקמו מתוקף ההנחה שזכויות נשים הן זכויות אדם, ושלעתים קרובות מדי נשים הופכות לקורבנות המיידיים של לחימה. בסרברניצה הסרבים השתמשו באונס כאמצעי להשמדת עם, עם מחנות אונס שנועדו להכניס נשים להריון. בעוטף, נשים וגברים נאנסו ועונו כאמצעי טרור. ארגונים שמודעים היטב למשמעותה של אלימות מגדרית ומגמגמים גם נוכח היקף הזוועות, השיטתיות הביזוי וההשפלה, אינם מתעניינים בזכויות נשים אלא, לכל היותר, בשימוש בהן כנשק פוליטי. איך מוסדות בינלאומיים יוכלו להרים ראש אחרי החרפה הזו?

אבל את זה קל לומר. ד”ר אלקיים־לוי אומרת דבר נוסף — ישראל צריכה לשלב נשים בעמדות הנהגה: “העובדה ש–50% מהאוכלוסייה לא מיוצגת, יוצרת כשלים תשתיתיים בחוסן הלאומי של ישראל. אנחנו קושרים לעצמנו את הידיים ביכולת להתמודד עם משברים, להוביל תהליכים ארוכי טווח, להניע מדינה. מעבר לעובדה שמדובר בכשל דמוקרטי”.

ראינו כיצד טנקיסטיות נלחמו ב–7.10, אחרי שגברים אפסים שכיהנו כמש”קי דת סיפרו לנו במשך שנים שהן פוגעות בחוסן הלאומי. ראינו איך הנהגה גברית בזה לאזהרות של תצפיתניות ונגדת בכירה באמ”ן. ראינו כיצד ממשלה שמורכבת כמעט כולה מגברים, שמנכ”לי המשרדים שלה גברים, לא מצליחה לקשור שרוכים בלי הוראות הפעלה מאיקאה. “אין מנגנונים להבטחת ייצוג, ואלו שהיו נדרסו בממשלה הזאת ברגל גסה”, אומרת אלקיים־לוי.

זו לא רק הממשלה. ראו מי יושב בפאנלים בחדשות. גברים, שמדברים על אונס נשים, על כיצד נשים נלחמות, על מה לא. זה חייב להיפסק. נשים הן לא חפץ שלכם, לא ייצוג של הכבוד הלאומי שלכם. הן בנות אדם, עם ניסיון חיים אחר ומבט אחר. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, אבל לעתים המבט הזה עשוי להיות חסר תחליף. אני לא מצפה מהממשלה הנוכחית להבין את זה, אבל כציבור, הגיע הזמן לשינוי תפיסה. זה באמת מינימלי.

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד"ר מהא כרכבי-סבאח
ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן