חיפוש
Close this search box.
חיפוש
Close this search box.
EN

הצפת הרחובות בכלי נשק אינה ביטחון אלא הפקרת הביטחון

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

מתקפת הטרור הרצחנית שפתח החמאס נגד ישראל ב-7.10.23 הביאה לפגיעה חסרת תקדים באכזריותה ובהיקפה באוכלוסייה האזרחית בישראל.

לנוכח חומרת האסון ב-7.10.23, כאשר במשך שעות ארוכות משפחות היו נצורות, עונו ונטבחו, עד אשר כוחות הביטחון הצליחו לחלץ חלק מהן, יש תחושה עמוקה של חוסר ביטחון ובהתאם גם רצון גובר של אזרחים ותושבים להתחמש בעצמם ולהתארגן בכיתות כוננות מקומיות.

אין ספק שהקמתן של כיתות כוננות חיונית במיוחד כאשר מדובר ביישובים מבודדים או מאוימים (למשל בעוטף עזה ובגבול עם לבנון), שאין בהם אפשרות למתן מענה ראשוני מהיר על ידי המשטרה וכוחות ביטחון אחרים. אולם נראה כי השר לביטחון לאומי פועל להגביר את מספר כלי הנשק המוחזקים על-ידי הציבור כדי לקדם אג’נדה פוליטית, שהנחתה אותו עוד לפני המלחמה.[2] עם ההקלה בדרישות לקבלת רישיון נשק, הוגשו בקשות של כרבע מיליון איש בשבועות האחרונים, לקבלת רישיון להחזקת כלי ירייה – יותר בקשות מאשר בעשרים השנים האחרונות.

בהתאם לקריטריונים המקלים שקבע השר, אושרו למעלה משלושים אלף בקשות ונקנו למעלה מ-18 אלף כלי ירייה חדשים. קצב האישורים החדשים עומד על כ-1,700 ביום.[5] בנוסף, בהודעה שפרסם המשרד לביטחון לאומי ב-23.10.23 צוין כי מאז ה-7.10.23 הוקמו 511 כיתות כוננות חדשות שחומשו באלפי רובי סער, וכי “כיתת הכוננות מוכפפת למפקדי המשטרה ומופעלת באמצעות פיקוד ושליטה מסודר על ידי משטרת ישראל כשאיתור המתנדבים נעשה לפי מודל שגובש באמצעות מסד נתונים סדור בהובלה משותפת של המשרד לביטחון לאומי ומשטרת ישראל.”

השר בן גביר פתח במסע יחסי ציבור שבמסגרתו הוא מקיים ברחבי המדינה “טקסים” חגיגיים ומצולמים (שמפורסמים בחשבונות המדיה החברתית שלו) במהלכם הוא מחלק בעצמו את הרובים.[7] הדבר כבר הוביל את ארצות הברית לאיים בעצירת משלוחי הנשק מתוצרתה.

אלא שעד להחלטות האחרונות של השר, הגורמים המקצועיים קבעו כי יש לפעול לצמצום מספר כלי הנשק המוחזקים על ידי הציבור באופן בלתי חוקי ובאופן חוקי. בשל ריבוי מקרי הרצח במשפחה, כמו גם תאונות שאירעו בשל החזקה רשלנית של כלי נשק, נקבעו הסדרים שמטרתם להכביד על קבלת רישיון ולצמצם את מספר כלי הנשק המוחזקים מזה שנים רבות, ללא בחינה מחודשת.

דוח מבקר המדינה 64ג משנת 2014 קבע כי מדיניות הצמצום לא יושמה באופן מספק וכי יש לפעול ביתר שאת כדי לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור וכאמור, בשנים האחרונות זו הייתה המגמה. זאת עד החלטות השר בן גביר, החלטות שאינן מגובות בעמדות מקצועיות והן נשענות על הפחד הציבורי ומלבות אותו.

עמדת מכון זולת היא שאסור שכלי נשק יחולקו לכל דורש. כל המבקש לעצמו כלי נשק חייב לעבור בדיקה מקיפה, של יכולותיו ושל מצבו המשפחתי. ללא בדיקות רקע וללא בחינה ממשית של שליטת המחזיק בכלי הנשק שברשותו, עלולה להיות פגיעה קשה בחפים מפשע ובעיקר בנשים הסובלות מאלימות במשפחה.

גם כיתות הכוננות חייבות להיות תחת פיקוח הדוק והכשרות קפדניות, ובכל מקרה על המדינה מוטלת האחריות הראשית להגן על חייהם, גופם ורכושם של אזרחיה ותושביה, זאת באמצעות גופי הביטחון מקצועיים ומיומנים שמוסמכים לכך.

לחימוש המסיבי של כיתות הכוננות שאותו מוביל השר בן גביר, עלולות להיות השלכות שליליות והוא עלול ליצור תחושת שווא של ביטחון. בין היתר, כיתות הכוננות, שחבריהן אזרחים שמתנדבים, אינן יכולות להוות חלופה מספקת למדינה ולכוחות הביטחון המקצועיים, המיומנים והמוסמכים שלה. ההקמה והחימוש המהירים של כיתות הכוננות אינם מלווים בתקצוב ובמחויבות ממשלתית לכשירותם המקצועית ולהמשך ציודן לטווח הקצר והארוך. במקביל, המשטרה שאמורה לפקח על כיתות הכוננות סובלת בעצמה מבעיות חמורות בתפקודה שהחמירו מאוד בשנה האחרונה.

כאמור, לאחר אסון ה-7.10.23, מובן שקיימת תחושה עמוקה של חוסר ביטחון ובהתאם גם רצון גובר של אזרחים ותושבים להתחמש בעצמם ולהתארגן בכיתות כוננות מקומיות. לדעת מכון זולת, אלה הסיכונים שעלולים להיות להקמה ולחימוש המסיביים של כיתות הכוננות:

  • ההקמה והחימוש המסיביים והמהירים של כיתות כוננות אינם מלווים בתקצוב ובמחויבות ממשלתית לכשירותם המקצועית והמשך ציודם לטווח הקצר והארוך. גם לאחר הטקסים החגיגיים וצילומי השר בן גביר מחלק כלי נשק, אין שום החלטה של הממשלה לתקצב ולהבטיח את הכשירות המקצועית ואת ציודן של מאות כיתות הכוננות לטווח הקצר והארוך. הדבר עלול להפוך את כיתות הכוננות ל”קליפות חלולות”, ללא יכולת ממשית להתמודד עם המשימות הנדרשות מהן.
  • לנוכח ההקמה של 511 כיתות כוננות תוך שלושה שבועות, לא ברור על פי אילו קריטריונים נבחנה כשירותם של המתנדבים והאם בכלל נעשה הליך מנהלי תקין לאישור ההקמה של כל אחת מהן. בפתח ישיבת הערכת מצב עם המפכ”ל, שנערכה ב-19.10.23, השר בן גביר אמר: “העברנו בימים אלה הקלות גדולות בעניין רישוי כלי נשק לאזרחים… במקביל, אנחנו מקדמים את הפרויקט של הקמת וחיזוק כיתות הכוננות. כפי שהנחיתי: כמה שיותר כיתות כוננות, כמה שיותר נשקים”.[9] בחירת היישובים או השכונות בהן יוקמו כיתות כוננות צריכה להיעשות על פי שיקולים מקצועיים וענייניים, סדרי עדיפויות והערכה של גורמי המקצוע וללא מעורבות של הדרג הפוליטי ובפרט השר בן גביר.
  • כיתות הכוננות אינן יכולות להחליף כוחות ביטחון קבועים ומיומנים ועלולות ליצור אשליה של ביטחון. במשטרה קיימות יחידות מקצועיות נפרדות עם מומחיות מגוונת, ובכל כוח משטרה יש לשוטרים מגוון של ציוד והכשרות מקצועיות. אלה אמורים להיות מופעלים במשולב ובתיאום. בסופו של דבר, אף אם לחברי כיתות הכוננות ישנן כוונות טובות, עדיין מדובר באנשים בודדים בכל כיתה, שהינם אזרחים שמתנדבים ושאינם עוסקים בביטחון באופן יומיומי, ואין ברשותם את מכלול הציוד, הידע והניסיון שיש ליחידות משטרה וביטחון אחרות.
  • ההקמה הסיטונאית של כיתות הכוננות נעשית בעת שקיים במשטרה מחסור חמור בכוח אדם, בציוד ובמודיעין, ולאחר שממשלת נתניהו דרדרה את תפקוד המשטרה והעמיקה את הפוליטיזציה שלה. משטרת ישראל מופקדת לפי החוק והפסיקה על אכיפת החוק ומניעת עבירות, על קיום הסדר הציבורי, על השמירה על ביטחון הגוף, הנפש והרכוש ועל ביטחון הפנים. כפי שנקבע בדוחות חוזרים של מבקר המדינה, למרות תפקידיה החשובים, המשטרה סובלת ממחסור חמור בכוח אדם, תקציב, ציוד ומודיעין. לא רק שיש מחסור חמור בכוח אדם, בשנת 2023 תנאי הסף למועמדים הוקלו משמעותית, משך ההכשרה קוצר ב-75% ובעקבות זאת איכות המתגייסים ירדה דרמטית.[10] בנסיבות אלה, ההקמה של גופים מתחרים שיהיו אחראים אף הם על ביטחון הפנים, צפויה להקשות על פתרון הבעיות הקיימות במשטרה ואף לשאוב את משאביה המדולדלים ממילא. למהלך של השר בן גביר עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת גם לאחר המלחמה, כאשר הפרטת המשטרה עלולה להיות בלתי הפיכה.
  • ההקמה והחימוש של כיתות הכוננות נעשים במקום לחזק את המתנדבים במשמר האזרחי. כיום המשמר האזרחי מוסדר בתקנות המשטרה (המשמר האזרחי), תשנ”ז-1996 וכן בנהלי המטה הארצי הרלוונטיים.[11] בעוד שהמתנדבים במשמר האזרחי מוטמעים בתוך כוחות המשטרה הקיימים, כיתות הכוננות הינן, כמתואר בנהלים אלה, “יחידות” נפרדות ותחת פיקוח מקצועי משטרתי רעוע יותר. אין שום היגיון מקצועי, ארגוני וניהולי בגיוס מסיבי של מתנדבים דווקא לכיתות כוננות במקום למשמר האזרחי.
  • החימוש המסיבי של אזרחים ברובי סער עלול להוביל לפגיעה בחפים מפשע ולו בשגגה. על אף שצוין בהודעת המשרד לביטחון לאומי הנ”ל מה-23.10.23 כי “כיתת הכוננות מוכפפת למפקדי המשטרה ומופעלת באמצעות פיקוד ושליטה מסודר על ידי משטרת ישראל”, ספק רב אם מבחינה מעשית המשטרה מסוגלת לבצע פיקוח אפקטיבי כאשר מדובר בהיקף נרחב של מאות כיתות כוננות חדשות בכל רחבי המדינה ובמיוחד לנוכח המחסור הקיים בשוטרים ובקצינים. זאת ועוד, ללא הכשרה ואספקת ציוד לא קטלני מתאימים, חברי כיתות הכוננות עלולים אף לעשות שימוש ברובי סער כלפי מפגינים ומי שיזוהו על ידיהם כ”מפרי סדר”.
  • קיים חשש לשימוש חלק מכיתות הכוננות בשיטות האכיפה הבלתי חוקיות והגזעניות של המתנחלים בשטחים הכבושים. מתנחלים ישראלים מבצעים באזורים שונים בגדה המערבית “פעולות אכיפה” אשר לא פעם כוללות אלימות, עינויים, התעללויות ואף הריגה, כלפי תושבים פלסטינים, מפגינים, עוברי אורח, חקלאים ורועים פלסטינים. במיוחד בימים שיש בהם לגיטימציה פוליטית וציבורית לפעולות נקם, חלק מכיתות הכוננות עלולות לעשות שימוש לרעה בנשקם לצורך פעולות אכיפה לא חוקיות וגזעניות ואף לצורך פעולות נקם במיעוט הערבי.
  • חשש מזליגה של רובי הסער לארגוני הפשע ומהגדלת מקרי האלימות במשפחה. כפי שחוזר ומתריע פרויקט “האקדח על שולחן המטבח”, חימוש מסיבי במרחב האזרחי עלול להגביר את הפגיעה בנשים.[13] בנוסף, כבר כיום חלק מהנשק של ארגוני הפשע הגיע לידיהם באמצעות גניבתו. כך למשל, לפני כשנה הוחלט לאסוף נשק מחברי כיתות הכוננות ביישובים המרוחקים מהגבולות עם סוריה ולבנון מחשש שאלה ייגנבו על ידי גורמים פליליים.

מסקנות

  • על המדינה מוטלת האחריות הראשית להגן על חייהם, גופם ורכושם של תושביה ואזרחיה, זאת באמצעות גופי הביטחון המקצועיים, המיומנים והמוסמכים לכך. לכן, יש לפעול לתגבור וחיזוק מהיר של המשטרה וכוחות המשמר האזרחי. במידת הצורך, יש לתגבר את שני אלה באמצעות חברות שמירה פרטיות שנמצאות תחת פיקוח ממשלתי (אף אם אינו מיטבי).
  • הקמתן של כיתות כוננות חיונית במיוחד כאשר מדובר ביישובים מבודדים או מאוימים (למשל בעוטף עזה ובגבול עם לבנון), שאין בהם אפשרות למתן מענה ראשוני מהיר על ידי המשטרה וכוחות ביטחון אחרים.
  • בחירת היישובים או השכונות בהם יוקמו כיתות כוננות צריכה להיעשות על פי קריטריונים מקצועיים וענייניים, סדרי עדיפויות והערכה של גורמי המקצוע, וללא מעורבות של הדרג הפוליטי ובפרט השר בן גביר.
  • כיתות הכוננות הקיימות ואלה שיוקמו חייבות להיות תחת פיקוח הדוק והכשרות קפדניות. תקצובן, הכשרתן וחימושן לטווח הקצר והארוך חייבים להיות מעוגנים בהחלטת ממשלה או בדרך אחרת.
  • כשירותם של המתנדבים בכיתות הכוננות חייבת גם היא להיבחן על פי קריטריונים מוסכמים מראש במסגרת ההנחיות להפעלת כיתות הכוננות ולהכשרתן.

 

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן