חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
EN

ועידת ישראל לדמוקרטיה 2022: הנאום המלא של מנ”כלית זולת, עינת עובדיה

פייסבוק
טוויטר
ווטסאפ
טלגרם

אורחות ואורחים נכבדים,

כבוד ראש הממשלה יאיר לפיד, שרים ושרות, חברי הכנסת

תודה רבה על ההגעה וההשתתפות בוועידת ישראל לדמוקרטיה. תסלחו לי על הבוטות, אבל על איזו דמוקרטיה אנחנו מדברים בדיוק?

כולנו מכירים את התפיסה של “דמוקרטיה, אבל”: דמוקרטיה, בחירות, פרלמנט, בית משפט –  אבל כמה קילומטרים מפה חיילים חודרים מעשה שגרה לבתים של פלסטינים נטולי זכויות, שלא זכאים להחליט על גורלם, שאינם שותפים בקבלת ההחלטות שחלות עליהם, שלבתים שלהם ניתן להכנס בשעת לילה בלי צו שופט, שהילדים שלהם נלקחים למעצר בהחלטה של מ”מ. יום-יום, לילה-לילה.

דמוקרטיה, אבל: נשים הן אזרחים סוג ב’, לפחות ככה עשרות חברי כנסת ונבחרי ציבור רואים אותנו ורוצים להחזיר אותנו למעמד של “בשלושה דברים האשה נקנית״. בשתי מפלגות נשים בכלל לא יכולות להתמודד. ארגון ממומן מכספי אוליגרכים זרים מפעיל לחץ לא יאומן על שרים וחברי כנסת כדי למנוע מהממשלה לחתום על אמנת איסטנבול, אמנה שמטרתה למנוע אלימות נגד נשים, ורצח נשים. הם לא בעד אלימות, חלילה, הם פשוט לא נגד.

דמוקרטיה, אבל: זוג שרוצה להתחתן חייב להכפיף את עצמו לרבנות או למוסד דתי אחר, ואיננו יכול פשוט להירשם כזוג נשוי. המעמד האישי של כולנו נקבע על ידי גברים עם דעות אפלות. מדדים בינלאומיים קובעים שוב ושוב שחופש הדת בישראל שקול לזה שבסעודיה ובאיראן – אפס.

דמוקרטיה, אבל: בישראל יוצאים לבחירות. כן. היו לנו  5 כאלו בארבע השנים האחרונות.

דמוקרטיה, אבל: ואני יכולה להמשיך, אבל אין לי ספק שאתם יכולים להמשיך אותי ולחשוב על דוגמאות בעצמכם. לא באתי לכאן כדי להציג בפניכן את הקטלוג. באתי כדי להזהיר שבדמוקרטיה שלנו יש פגם מובנה, שקיים מיום יסוד המדינה, ושהוא מחייב תיקון דחוף.

ישראל נולדה כדמוקרטיה, אבל. אנחנו במכון זולת לשוויון וזכויות אדם, פרסמנו לאחרונה דו״ח מקיף ונוקב שכתב עו”ד איתי מק, “דמוקרטיה לכאורה: מצב המשטר בישראל.” הדו״ח מגדיר בצורה מדויקת את המודל של ה״סו- קולד״ הדמוקרטיה הישראלית, ככזה שמעולם לא היה משטר דמוקרטי ליברלי, אלא משטר המכיל בתוכו מרכיבים סמכותניים לצד ליברליים.

הדוגמא המובהקת ביותר והנשכחת ביותר היא שהכנסת הראשונה כלל לא הייתה אמורה להיות כנסת: היא אמורה הייתה להיות אסיפה מכוננת, שתפקידה היה להציג חוקה לישראל. היה אפילו תאריך יעד: “לא יאוחר מה-1 באוקטובר 1948.” אלא שלראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, היו תכניות אחרות. חוקה היתה כובלת את ידיו.

שנות שלטונו הארוכות של בן גוריון הכילו אלמנטים סמכותניים טהורים. הוא דיכא את שביתת הימאים על ידי גיוס מנהיגיהם למילואים. שב”כ עקב אחרי מנהיגי חירות ומפ”ם. וחשוב מכל – בין שנת 1948 ועד דצמבר 1966 הפעילה ישראל משטר צבאי על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בישראל. למעשה, בכל שנותיה של ישראל יש רק שישה חודשים שבהן לא הפעילה משטר צבאי – בין דצמבר 66′ ויוני 1967.

היו נקודות אור, כן. הן הגיעו בעיקר מבתי המשפט, שמדי פעם ריסנו את השלטון. כך, חופש העיסוק היה תלוי שנים רבות בפסיקת בג”צ. חופש העיתונות שלנו עדיין תלוי בשתי פסיקות של בג”צ. ממשלה אחרי ממשלה מסרבות להכיר בעקרון השוויון ולעגן אותו בחקיקת יסוד.

ממחלות ילדות קשה להתאושש, אבל זה קרה. המהפך ועליית הליכוד, יחד עם שורה של אירועים – מקריסת ברית המועצות ועד עלייתה של פקידות מקצועית ובלתי תלויה במפא”י – הובילה לכ-20 שנים של ליברליזציה, רובן בשנות ה80 וה90. המגמה הזאת נבלמה באחת עם עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו, שהשתמש בתקדימים המושרשים של מפא”י ובן גוריון כדי לקדם מדיניות סמכותנית על טורבו, בה הוא ממשיך גם היום. נתניהו ושותפיו חותרים תחת המשטר הדמוקרטי בעקביות ומרוקנים אותו מתוכן: בימים האחרונים ראינו את תכניתו של סמוטריץ’ להפיכת הכנסת לעיר מקלט לפושעים, בברכתו השקטה של נתניהו. נתניהו הביא לנו את בן גביר, שמתחזק בעקביות ושהגזענות שלו מתנרמלת והופכת לגיטימית. בשבועיים האחרונים היינו עדים לתקיפה של חיילים ופעילים שהם המשך ישיר למאות מקרי פשיעה לאומנית של טרוריסטים יהודים נגד פלסטינים, שקובעים עובדות בשטח ומעמיקים את הכיבוש. מסע תעמולה שקרי נגד ועדת הבחירות, מכשיר את הקרקע לטענות על זיופים מומצאים.

כדי להשתחרר ממורשת מפא”י, ישראל זקוקה לחוקה שהשוויון יהיה אבן היסוד שלה, אבל לא די בכך. בשבוע שעבר מכון זולת שיגר לכל ראשי המפלגות, שהצהירו שהן מחויבות להגנה על הערכים הליברליים, שורה של רפורמות והצעות חקיקה להצלת הדמוקרטיה. הצעות חוק לעיגון עקרון השוויון, למאבק בפייק ניוז, להגנה על זכות הביטוי והמחאה, לחזרה לממלכתיות, לחיזוק מנגנוני ההגנה על זכויות אדם, ולחיזוק העצמאות של החברה האזרחית. אני מנצלת את הבמה הזאת לקרוא לנבחרי הציבור – אמצו את הרפורמות שלנו, עצרו את המשך התחזקות המגמות הסמכותניות, שנתניהו ושותפיו עושים הכל כדי לחזק.

בלעדי עיגון ההגנות הללו, הדמוקרטיה הישראלית תתנוון וכל מה שישאר לנו הוא משטר נוסח אורבן – שלא במקרה נתמך על ידי הימין הישראלי. כל מה שיישאר הוא מסגרת ריקה של הליכה לבחירות, ריקה משום שהמשטר לא יאפשר בפועל את החלפתו.

צאו להצביע,

 

תודה לכם.

 

צפו בנאום של עינת עובדיה:

לקריאה נוספת:

>> דמוקרטיה לכאורה: מצב המשטר בישראל

>> יוזמת זולת לראשי מפלגות

 

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן