חיפוש
Close this search box.
חיפוש
Close this search box.
EN

השנה האחרונה היתה שנת התאוששות מ–12 שנות נתניהו

השנה הקרובה צריכה להיות שנת החזרה למציאות. ההבנה שהשליטה בפלסטינים פוגעת לא רק בהם — היא מערערת את אושיותינו. אם להם אין זכויות אדם, גם לנו לא יהיו. זהבה גלאון, נשיאת זולת בטור להארץ

השנה האחרונה היתה שנת התאוששות מ–12 שנות נתניהו. הוא רוקן את המוסדות הדמוקרטיים שלנו מתוכן, כפי שהתברר גם מדו”ח המבקר על הקורונה, והתנהל כשליט יחיד. הוא הוציא אותנו לארבע מערכות בחירות במאמץ לחמוק ממשפטו הפלילי, ובעיקר הצליח לקבע בתודעה את הטענה שהוא “הוריד את הבעיה הפלסטינית מעל סדר היום“. אין ספק שהיא מקבלת תשומת לב פחותה ממה שהיא קיבלה לפני כן, אך אין זו אלא אשליה. הפלסטינים כאן, והם אינם הולכים לשום מקום.

נתניהו פעל לשבור את הסיכוי לפתרון שתי מדינות — הפתרון האפשרי היחיד למימוש חזון של שוויון — וזו הסיבה שאנחנו מדחיקים את העניין הפלסטיני. הוא השאיר לנו שתי אפשרויות: לחיות במציאות של מדינת אפרטהייד בגדה המערבית או לחיות במדינה דו־לאומית.

הזוי לחשוב שאפשר לגרום לשני עמים, שנהר של דם זורם ביניהם, לחיות במסגרת לאומית אחת, עם אומה שחשה שבר בלאומיות שלה, ולא תנוח עד שתרפא אותו. וזה הקרחון שבאופק שלנו, זה מה שאנחנו מפחדים ממנו כל כך, עד כי איננו מעיזים להישיר אליו מבט ומעדיפים להדחיק. אבל הדחקה איננה פתרון. הקרחון שם, והוא מתקרב אלינו במהירות.

למרות ההצהרה של ראש הממשלה נפתלי בנט לאחר המפגש עם נשיא ארה”ב ג’ו ביידן, ש”לא נקים מדינה פלסטינית”, המפגש של שר הביטחון בני גנץ עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס היה חשוב: למחוות כאלה תמיד יש חשיבות. ההתקפות עליו מצד “שרים בכירים” מטופשות ומזיקות. אך המחווה רחוקה מלהספיק. אם גנץ רוצה להועיל באמת, עליו להפעיל את כל כוחה של מערכת הביטחון נגד ההתקפות היומיומיות של מתנחלים נגד פלסטינים. הוא צריך לרסן את הצבא, שהרג יותר מ–40 פלסטינים בחודשים האחרונים. ולא, שינוי מעמדם של כמה אלפי פלסטינים חסרי מעמד בגדה איננו פתרון. הוא פלסתר.

אני מבינה היטב את המורכבות של הממשלה החדשה, אך שלא כרוית הכט (“הארץ”, 3.9), אינני חושבת שהפתרון הוא שלום כלכלי. ולא מדובר ב”שמאלנים עם חלומות”, אלא במי שדורשים שוויון וצדק ומתנגדים לנרמול התפישה של יהירות יהודית: לנו מגיעה לאומיות ומדינה, להם מגיעים כמה פירורים. נוריד מחסום פה, נאפשר עבודה שם. כל זה חשוב — כל הורדה של המגף מעל צווארם של הפלסטינים חשובה — אך אין זה פתרון, כי אם חלק מתהליך ההדחקה. הפלסטינים פה, הלאומיות שלהם פה, ועמים אינם מוותרים עליה אלא אם כן מרסקים אותם.

השנה הקרובה צריכה להיות שנת החזרה למציאות. ההבנה שהשליטה בפלסטינים פוגעת לא רק בהם — היא מערערת את אושיותינו. אם להם אין זכויות אדם, גם לנו לא יהיו. התוכנית של הממשלה להתרכז רק בסוגיות חברתיות, ולדחות את הדיון בסוגיה המדינית לארבע שנים, מתנגשת בחזון השוויון ואומרת שיהיו לנו פחות אופציות. זה יהיה זמן שיישרף, זמן של הרוגים ושל מרירות בשני הצדדים. בשנה הזאת עלינו להתעשת, להישיר מבט אל הקרחון — ולתפוס את עמדת ההגאי הריקה ולסובב את הספינה בכל הכוח. תן לנו שלום.

 

הטור פורסם לראשונה בהארץ

דבר נשיאת מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם, זהבה גלאון:

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה.

החמאס ביצע טבח בצעירים במסיבה, במשפחות בבתיהן, חטף נשים, קשישים וילדים. זה לא רק פשע מלחמה, של למעלה מ-1300 הרוגים, כ-200 חטופים ומעל ל-3000 פצועים, אלא התנהגות ברברית ולא אנושית שאין לה שום צידוק ולגיטימציה. אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נפצע או נחטף, או קשור בעקיפין לנפגעים דרך קרובי משפחה ומכרים. הלב נשבר.

בחשיכה האיומה שאופפת אותנו מתגלים סיפורי גבורה מתוך התופת של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, סולידריות של החברה הערבית והתייצבות מדהימה של אנשי המחאה והחברה האזרחית. עכשיו זה הזמן לתמוך האחד בשנייה.

האמירה של שר האוצר סמוטריץ’, שמציע להילחם בעזה כאילו אין שם חטופים, מקוממת כל-כך. הוא גילה יותר אמפתיה לפוגרומיסטים בחווארה, מאשר לילדים קטנים, קשישים, גברים, נשים – כל אלה הם כלום ושום דבר עבורו. סמוטריץ’ וחברי הממשלה חייבים לזכור, שגם במצב מלחמה צריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא מעורבת.

יום שני הקרוב, היום שבו ייפתח מושב החורף של הכנסת, יהיה גם יומה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בתפקידה. מינוי המחליף שלה לא נראה באופק. ראש הממשלה, נתניהו, בזבז שנה שלמה על קידום מהפכה משטרית שנועדה להחליש את עצמאות מערכת המשפט ולחלץ אותו מהכלא, והתעלם באופן נפשע מכל אזהרות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. בתום המלחמה, כשהביטחון יחזור לאזרחי ישראל, ממשלת החירום שהוקמה תצטרך להתפרק. מהכישלון הזה נתניהו וחברי ממשלתו לא יוכלו לברוח. מגיעה לנו ממשלה שמתייחסת ברצינות למדינה הזאת, לאזרחיה, כדי שתהיה לנו תקומה.

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע”ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו”ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד”ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד”ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של “עדשה אתנית” ו”עדשה מגדרית” ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד”ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

דילוג לתוכן