השנה האחרונה היתה שנת התאוששות מ–12 שנות נתניהו. הוא רוקן את המוסדות הדמוקרטיים שלנו מתוכן, כפי שהתברר גם מדו”ח המבקר על הקורונה, והתנהל כשליט יחיד. הוא הוציא אותנו לארבע מערכות בחירות במאמץ לחמוק ממשפטו הפלילי, ובעיקר הצליח לקבע בתודעה את הטענה שהוא “הוריד את הבעיה הפלסטינית מעל סדר היום“. אין ספק שהיא מקבלת תשומת לב פחותה ממה שהיא קיבלה לפני כן, אך אין זו אלא אשליה. הפלסטינים כאן, והם אינם הולכים לשום מקום.
הזוי לחשוב שאפשר לגרום לשני עמים, שנהר של דם זורם ביניהם, לחיות במסגרת לאומית אחת, עם אומה שחשה שבר בלאומיות שלה, ולא תנוח עד שתרפא אותו. וזה הקרחון שבאופק שלנו, זה מה שאנחנו מפחדים ממנו כל כך, עד כי איננו מעיזים להישיר אליו מבט ומעדיפים להדחיק. אבל הדחקה איננה פתרון. הקרחון שם, והוא מתקרב אלינו במהירות.
למרות ההצהרה של ראש הממשלה נפתלי בנט לאחר המפגש עם נשיא ארה”ב ג’ו ביידן, ש”לא נקים מדינה פלסטינית”, המפגש של שר הביטחון בני גנץ עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס היה חשוב: למחוות כאלה תמיד יש חשיבות. ההתקפות עליו מצד “שרים בכירים” מטופשות ומזיקות. אך המחווה רחוקה מלהספיק. אם גנץ רוצה להועיל באמת, עליו להפעיל את כל כוחה של מערכת הביטחון נגד ההתקפות היומיומיות של מתנחלים נגד פלסטינים. הוא צריך לרסן את הצבא, שהרג יותר מ–40 פלסטינים בחודשים האחרונים. ולא, שינוי מעמדם של כמה אלפי פלסטינים חסרי מעמד בגדה איננו פתרון. הוא פלסתר.
אני מבינה היטב את המורכבות של הממשלה החדשה, אך שלא כרוית הכט (“הארץ”, 3.9), אינני חושבת שהפתרון הוא שלום כלכלי. ולא מדובר ב”שמאלנים עם חלומות”, אלא במי שדורשים שוויון וצדק ומתנגדים לנרמול התפישה של יהירות יהודית: לנו מגיעה לאומיות ומדינה, להם מגיעים כמה פירורים. נוריד מחסום פה, נאפשר עבודה שם. כל זה חשוב — כל הורדה של המגף מעל צווארם של הפלסטינים חשובה — אך אין זה פתרון, כי אם חלק מתהליך ההדחקה. הפלסטינים פה, הלאומיות שלהם פה, ועמים אינם מוותרים עליה אלא אם כן מרסקים אותם.
השנה הקרובה צריכה להיות שנת החזרה למציאות. ההבנה שהשליטה בפלסטינים פוגעת לא רק בהם — היא מערערת את אושיותינו. אם להם אין זכויות אדם, גם לנו לא יהיו. התוכנית של הממשלה להתרכז רק בסוגיות חברתיות, ולדחות את הדיון בסוגיה המדינית לארבע שנים, מתנגשת בחזון השוויון ואומרת שיהיו לנו פחות אופציות. זה יהיה זמן שיישרף, זמן של הרוגים ושל מרירות בשני הצדדים. בשנה הזאת עלינו להתעשת, להישיר מבט אל הקרחון — ולתפוס את עמדת ההגאי הריקה ולסובב את הספינה בכל הכוח. תן לנו שלום.
