בג"ץ סוף סוף פרסם את פסק דינו, לאחר שלוש שנים, בעתירות בעניין הפרדה מגדרית באוניברסיטאות ומכללות, וקבע פה אחד, שהדרת נשים מרצות מהוראה בכתות לגברים בלבד, איננה מותרת עוד והיא מהווה פגיעה בכבודן. זו הייתה החלטה כמעט בלתי נמנעת בהתחשב בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האוסר אפליה על רקע מין בתנאי העבודה. עצם ההפליה מובלט בפרקטיקה הצינית והאסימטרית הנוהגת כיום, של הדרת מרצות מהוראה בתכניות לגברים בלבד, יחד עם הרשאה למרצים גברים ללמד במסלולים לנשים בלבד.
אך אף על פי כן, דעת הרוב של השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ויוסף אלרון, מאפשרת להמשיך וללמד בכיתות מופרדות לסטודנטים חרדים. לעומת זאת, השופטים עוזי פוגלמן וענת ברון סברו, בדעת המיעוט, כי כל הפרויקט של הפרדה מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה ניתן בחוסר סמכות ולכן הוא אינו לגיטימי וחייב להתבטל.
כמי שהציגה לבג"צ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות,
עלי להוסיף כי השופט עוזי פוגלמן שאל אותי באופן ספציפי, במהלך אחד הדיונים, האם נראה באיסור להדרת נשים מרצות כהולם דיו. אני הגבתי באופן נחרץ בשלילה, תוך התייחסות למקורות במשפט זכויות אדם הבינ"ל, שעומדים על כך, ללא הסתייגויות, שסילוק סטראוטיפים הוא חלק אינטגרלי באיסור על הפליה נגד נשים וההפרדה של סטודנטיות בהשכלה גבוהה יוצרת סטראוטיפים פוגעניים.
למעשה, שתי דעות המיעוט של השופטים פוגלמן וברון התייחסו לטענתי, לפיה , הפרדה מגדרית מבצרת סטראוטיפים מגדריים ומהווה הפליה פסולה ואסורה. המשמעות בסופו של דבר היא הדרת נשים מהמרחב הציבורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי. ההדרה של נשים נובעת מהעובדה, שהפרדה מגדרית המבוססת על התפיסה הדתית של צניעות איננה ניטרלית אלא היא מכוונת לבודד נשים – מאחורי מחיצות וכיסוים ומהשתקת קולן כי קול באישה ערווה – והיא איננה מכוונת לבודד גברים.
קולות ליברליים מסוימים מהללים את דעת הרוב כפשרה חכמה. זוהי אינה פשרה, אלא כניעה. סיום האפליה נגד נשים מרצות איננו מספיק ואינו מספק בשום צורה. הליברלים צריכים להפנות את התשבחות שלהם לשופטי דעת המיעוט, פוגלמן וברון.
הכניעה לדרישה להפרדה מגדרית בלימודים גבוהים של גברים המגיעים מתרבות פטריארכלית היא הרסנית כמודל לחברה הישראלית כולה, בייחוד כאשר היא מכוננת באוניברסיטאות ומכללות שאמורות לייצג את מרכז הרציונליות. המל"ג, במהלך זה, נוטה ללכת בעקבות מצוותיהם של המנהיגים היותר קיצוניים באיראן, שם ישנם מחנות איסלמיות מתנגשות בסוגיית הפרדה מגדרית בקמפוסים איראניים. העובדה שבית המשפט העליון לא ביטל את התוכניות שאושרו על ידי המל"ג איננה הופכת אותן לרצויות. עדיף שהמל"ג ינקוט באמצעים פחות פוגעניים על מנת לשלב חרדים באקדמיה הישראלית. טובת עתידה של החברה בישראל מחייבת דאגה לכך שההפרדה שהותרה כעת, הגם שבתנאים מגבילים ומצמצמים, לא תהפוך לקבע.