ב-9 בספטמבר הגיש חבר פרלמנט נורבגי בשם כריסטיאן טייברינג-ג’אדה את שמו של דונלד טראמפ כמועמד לפרס נובל לשלום, בגין נירמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות. בכך הגיע לשיאו מהלך רחב היקף של הונאה שיווקית, שבמסגרתו המילה “שלום” משמשת לתיאור פורמליזציה של יחסים שמתקיימים כבר שלושה עשורים עם מדינה שאיתה ישראל אינה מצויה בסכסוך ולא חולקת גבול. את ניסיון ההונאה הזה יש לראות כהמשך ישיר לעסקת המאה, ששווקה גם היא כ”הסכם שלום” אף על פי שבמרכזה עמדה תוכנית לסיפוח חד-צדדי של כשליש מהגדה המערבית. עוד משותף לשני המהלכים הוא ששניהם תורמים לחיזוק כוחם הפוליטי של נתניהו וטראמפ, ובשניהם הפלסטינים הודרו לחלוטין מהדיון על אף ששניהם משפיעים עליהם ישירות.
הנורמליזציה עם איחוד האמירויות אמנם באה בתמורה לנסיגה מתוכנית הסיפוח, אך בה בעת היא תורמת מאוד לקיבוע והנצחה של הכיבוש והפרת זכויות האדם הבוטה והיומיומית שמתקיימת בחסותו. כשנתניהו אומר “שלום תמורת שלום”, הוא לא רק משקר בנוגע למחיר שהוא נדרש לשלם עבור נירמול היחסים, אלא גם מתגאה בכך שההסכם יצר סדק ראשון בסולידריות של מדינות ערב עם הפלסטינים, במסגרתה כינון יחסים דיפלומטיים הותנה עד כה בסיום הכיבוש. במובן הזה ההסכם מכשיר ומנרמל את הכיבוש ואת הסיפוח הזוחל המתרחש במסגרתו כבר שנים, ומעביר מסר לפיו השליטה הישראלית בפלסטינים היא כבר לא מכשול בדרכה של ישראל לשגשוג. הצטרפותה של בחריין למהלך ימים ספורים לפני טקס חתימת “הסכם השלום” בבית הלבן היא עדות לכך.
בין אם שני המהלכים של נתניהו וטראמפ תוכננו מראש ובין אם התעצבו תוך כדי תנועה, מי שמשלם כל פעם מחדש את המחיר הם הפלסטינים. זאת מכיוון שבמסגרת אותה הונאה שיווקית, נתניהו מקפיד לקחת צעדים שמעמיקים, מחריפים, מנציחים ובעיקר מנרמלים את השליטה הישראלית בפלסטינים ואת הפגיעה בהם, ולעטוף אותם בעטיפה נוצצת של “שלום”, בחותמת הכשר אמריקאית ובלגיטימציה ערבית. כך או כך, כשנתניהו מבקש לקדם מהלך מדיני שישרת אותו, יחזק את כוחו הפוליטי ויעניק חותמת הכשר לשליטה הצבאית שלנו בשטחים, הוא אינו מהסס להטעות את הציבור, להפריח שקרים גסים ולהסתיר ממנו את האמת.
מאמרים שפורסמו על הדוח:
>> 25.7.2021 – “הסכמי אברהם לא הכשירו את השרץ, והשעון מתקתק” מאת אילן ברוך, שיחה מקומית
