איך מדיניות שנקבעה על ידי גברים חורצת את גורל נשות ירושלים

רצה הגורל, ויצא שבדיוק בשבוע שבו השקנו במכון זולת את הדוח החדש שלנו “אם אשכחך” עלה שוב לכותרות הנושא של החוק למניעת איחוד משפחות.

איך זה מתחבר לדוח שלנו, שמציע לראשונה התבוננות מפרספקטיבה מגדרית בירושלים – עיר שחלקים גדולים ממנה סופחו לישראל מיד אחרי מלחמת 67′ ונמצאת מאז תחת שליטתה? כי הדוח מתמקד בנשות העיר, בחוויות החיים היומיומיות שלהן ובצרכים הייחודיים להן, ובירושלים חיות נשים רבות שהחוק למניעת איחוד משפחות משפיע עליהן בצורה ישירה.

איך החוק למניעת איחוד משפחות מתחבר לדוח שלנו, שמציע לראשונה התבוננות מפרספקטיבה מגדרית בירושלים? הדוח מתמקד בנשות העיר, ובירושלים חיות נשים רבות שהחוק משפיע עליהן ישירות

ואיך למדנו שלחוק הזה יש השפעה עמוקה כל כך על נשים ירושלמיות? בזכות תהליך העבודה הייחודי שבחרנו. התחלנו בסקירה מקיפה של התוכניות, ההצעות והתהליכים המדיניים שעסקו בירושלים ועמדו עד כה על השולחן. כשבחנו את תוכניות העבר הללו, מהר מאוד התברר לנו שמרובן המוחלט נעדרו לא רק נשים, אלא גם פרספקטיבה מגדרית שתיקח בחשבון את הפוזיציות הייחודיות להן – נשים חסרות מעמד – ואת הנושאים והסוגיות שמעסיקים אותן ומקיפים את חייהן.

לכן היה לנו ברור שאת הידע וההבנה שלנו על ירושלים ועל המתרחש בה אנחנו רוצות לשאוב מתוך ראיונות עומק עם נשים ירושלמיות, שיספרו לנו בדרך שלהן ובמילים שלהן על החיים בירושלים, על חוויות החיים בעיר מנקודת מבטן, ועל הנושאים שבהם הן עסוקות יותר מכל. רצינו לאתגר את ההסתכלות המקובלת על ירושלים – מרחוק ומלמעלה, דרך מפות ותצלומי אוויר, דרך כוונת הרובה – ולעשות הפעם “זום אין” אל תוך העיר עצמה – לשכונות, לבתים, לשטח.

שוחחתי עם לא מעט נשים ישראליות ופלסטיניות בגילאים שונים, עם עיסוקים שונים ומאזורים שונים בעיר. הנושא שעלה באופן ברור מכל אחת ואחת מהשיחות הללו היה הקושי שנוצר מתוך סוגיות של מעמד תלוי גיאוגרפיה, ובמילים פשוטות יותר – כל מה שקשור לנושא של החוק למניעת איחוד משפחות. למעשה, הנושא הזה עלה באופן כל כך בולט ומכיוונן של כל כך הרבה נשים שראיינתי, שבדוח עצמו בחרנו למקם אותו ראשון בתוך רשימה של תשע סוגיות מרכזיות, ולהקדיש לו פי שתיים מקום מלכל סוגייה אחרת.

את הידע וההבנה על ירושלים ועל המתרחש בה רצינו לשאוב מראיונות עומק עם נשים ירושלמיות. רצינו לאתגר את ההסתכלות המקובלת על ירושלים – מרחוק ומלמעלה, דרך מפות ותצלומי אוויר, דרך כוונת הרובה

אשה אחת, רווקה בת 27 מבית צפאפא, אמרה כך:

“כבנאדם רווק, אני מתרחקת מהרעיון של להתחתן עם בנאדם שחי בפלסטין. אני חייבת. אחרת זה יגרום לסבל אחר כך. מה אני אעשה עם הילדים? מה אני אעשה עם המשפחה שלי? מה אם יום אחד הם יחליטו לסגור את המעברים?”.

אשה אחרת סיפרה שבעקבות הקושי עם איחוד משפחות, בשנים הראשונות לנישואיהם היא ובעלה כמעט ולא התראו, וגם כשנפגשו – נאלצו לפעמים לעשות זאת בירדן. אפילו את ירח הדבש שלהם חגגו שם. אשה נוספת תיארה את הצורך להחזיק שני בתים – אחד פה ואחד שם, שנוצר מתוך המגבלה הזו, ואף ביקשה:

“דמיינו שהילדים שלכם צריכים להיות מופרדים – חלק מהם עם האבא וחלק מהם עם האמא”.

בחורה צעירה משכונת ג’אבל מוכבר, בת לאמא בעלת אזרחות ישראלית ואבא שמחזיק בתעודת תושב בלבד, תיארה כיצד ההבדל במעמד יוצר פער ניכר בין הזכויות הניתנות להם, וכיצד העניין משפיע גם עליה ועל משפחתה.

אשה אחרת, שעובדת במחלקת הרווחה בעיר, דיברה גם היא על הפגיעה בזכויות ובאפשרות לקבל סיוע ברגע ש”יש בנאדם אחד מירושלים שהתחתן עם אחד מהשטחים עם תעודת זהות פלסטינית”.

רווקה בת 27 מבית צפאפא אמרה:

“אני מתרחקת מהרעיון של להתחתן עם אדם שחי בפלסטין. אני חייבת. אחרת זה יגרום לסבל בהמשך. מה אעשה עם הילדים ועם המשפחה שלי? מה אם יחליטו לסגור את המעברים?”

הראיונות, שנבנו מלכתחילה באופן מאוד פתוח על מנת שלא לכוון את הנשים לנושאים ספציפיים אלא לאפשר להן להעלות בעצמן את העניינים שמעסיקים אותן, הציפו שוב ושוב את הסוגייה של החוק למניעת איחוד משפחות. ניכר היה שיש לנושא הזה השפעה מרחיקת לכת ויומיומית על רוב תחומי החיים של נשות העיר הפלסטיניות, ובין היתר על חיי החברה, הזכות לחיי משפחה, הזוגיות, גידול הילדים, חופש התעסוקה, הזכות לחינוך, חופש התנועה, הזכות לקניין, האפשרות לקבל סיוע ממחלקת הרווחה בעיר ועוד.

עוד היה ניכר הפער בין הרוח העולה מן החוק לבין האופן שבו הנשים עצמן תופסות את מציאות חייהן, ובהקשר הזה כתבנו כך:

“מרבית הפלסטיניות מעידות כי ההפרדה הגיאוגרפית בין ירושלים המזרחית לבין הגדה המערבית לבין עזה לבין מדינת ישראל עצמה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שמבחינת רובן – הזהות הלאומית, השפה, התרבות, המסורות והמנהגים הם משותפים. בין אירועי 48′, לאירועי 67′, לסיפוח הרשמי של ירושלים, לסיפוח הזוחל ובניית גדר ההפרדה, נוצרו אינספור מצבים אבסורדיים של הפרדה מלאכותית החוצה בין פלסטינים בני אותה משפחה, בין שכנים ובין בני זוג”.

אז רצה הגורל, והנה בדיוק כשאנחנו משיקות את הדוח שלנו, עולה לסדר היום החוק הזה, שמעסיק כל כך את נשות ירושלים.

או שאולי בעצם זה לא לגמרי קשור בגורל? הרי השליטה הישראלית בשטחים הכבושים ובפלסטינים שחיים בהם היא לא גזירת גורל, אלא מדיניות. מדיניות ישראלית מכוונת ומחושבת שמשתכללת כבר 54 שנה.

זה הרי לא שבמקרה יצא שבירושלים חיות בצד המערבי אזרחיות בעלות זכויות ובצד המזרחי נתינות שחלק גדול מהזכויות שלהן מופר באופן בוטה יום יום. זה לא מקרה שחלקה המזרחי של העיר מוזנח ומופקר, ושמה שמנהל אותו ומתווה את מציאות היומיום בו הוא פחות המערכת המוניציפלית ויותר כוחות הביטחון הישראליים. זה לא מקרה שתושבי ותושבות ירושלים המזרחית חיים בלימבו של להיות מצד אחד נתינים בשטח שמדינת ישראל החילה עליו את החוק הישראלי, ומצד שני להיתפס כאויבים ולזכות ליחס בהתאם.

זה הרי לא שבמקרה יצא שבירושלים חיות בצד המערבי אזרחיות בעלות זכויות ובצד המזרחי נתינות, שחלק גדול מהזכויות שלהן מופר באופן בוטה יום יום. זה לא מקרה שחלקה המזרחי של העיר מוזנח ומופקר

זה לא מקרה, זו מדיניות. והמדיניות הזו הלכה והתעצבה במשך שנים בעיקר על ידי גברים שקיבלו עבור כולנו החלטות בניחוח מיליטריסטי, שהזניח את מרבית ההיבטים האחרים של החיים פה – לא רק החיים של הפלסטיניות שחיות תחת משטר כיבוש, אלא גם החיים של הישראליות שחיות בצד שמפעיל את המשטר הזה כבר 54 שנה.

על מנת לקבל תמונה מלאה, מהימנה, ישירה ומקיפה של מציאות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להקפיד מעתה והלאה לא רק על נציגות נשית, אלא גם לפרספקטיבה הייחודית שנשים מביאות עמן, בפוזיציות השונות שהן מייצגות, ובצרכים שהן מעלות. בבואה של הממשלה לדון בנושא ולקבל החלטות בנושא, חשוב ואף הכרחי שההחלטה תתקבל בין היתר על ידי נשים ושתהיה מעורבת בה גם חשיבה מגדרית.