EN

על הממשלה לעודד התחסנות בלי לרמוס זכויות אדם

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם

אנחנו כל כך רוצים שתהיה מאחורינו. הקורונה. היא מפחידה, היא לא מוכרת (גם שנה לתוך המגפה), היא עלולה להיות מסוכנת. כבר שנה שלמה שהיא טורפת לכולנו את החיים. אנחנו חולמים על מערכת חינוך מתפקדת, על חזרה לעבודה ולשגרה ה(כבר לא)מוכרת, מפנטזים על בירה בבר או פופקורן שמנוני בקולנוע, מייחלים לאפס חולים חדשים, ומקווים מאוד לא לשמוע יותר את המילה עקומה. אי פעם.

והנה, יש חיסון. והאמפולה הקטנה הזו מעוררת הרבה הדים והרבה שאלות. האם חשוב וכדאי להתחסן? אני לא רופאה אבל מרבית הרופאים אומרים שכן.

האם הממשלה צריכה לשכנע את הציבור להתחסן? בטח. זה כמעט מובן מאליו – תפקידה של הממשלה, תפקידו של משרד הבריאות, תפקידם של המומחים – לשמור על בריאות הציבור, לשכנע את הציבור, ובתוך כך גם להעניק תמריצים משמעותיים למתחסנים.

יותר מזה, הממשלה חייבת לוודא שכל אחד ואחת הנמצאים במדינה – אזרחים, תושבים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, לרבות אלה הנתונים לשליטתה הבלעדית של ישראל – למשל הפלסטינים בשטחים – יוכלו להתחסן, ושזכותם לבריאות תישמר. הממשלה חייבת לספק חיסונים, להעביר חיסונים, לתמרץ ולשכנע. היא גם חייבת לוודא שהחיסונים נגישים לכולם, בכל יישוב, בכל מקום, בכל מגזר.

אבל באותה נשימה ממש, הממשלה חייבת להקפיד הקפדה יתרה והדוקה, שזכויות אדם או זכויות עובדים לא יירמסו בדרך. היא חייבת לשמור עליהן מכל משמר, ולזכור כל הזמן שהזכות לבריאות כוללת בתוכה את ההגנה על האוטונומיה והרצון הרפואי החופשי.

בשיח היום לפעמים נדמה שאי אפשר להציג דעה מורכבת. נדמה, שלממשלה נתונה רק אחת מן החובות הללו – או שעליה לשכנע את כולם להתחסן, לקבוע תמריצים מתאימים ולהגן באופן אקטיבי על בריאות הציבור;

או שעליה לשמור על הזכות לפרטיות, על זכויות עובדים וזכויות אזרח שהתפתחו כאן במשך השנים, ועל הזכות לבריאות שכוללת גם שמירה על הרצונות הרפואיים האישיים.

אבל למעשה, על הממשלה מוטלות שתי החובות הללו. הממשלה מחויבת גם לספק חיסונים ולשכנע, וגם להגן על זכויות האדם והעובדים. כולנו חוששים, כולנו רוצים לשים את התקופה הזו מאחורינו, וכולנו רוצים להגיע למצב של "קהילה מחוסנת", ויפה שעה אחת קודם. אבל אסור לרמוס זכויות אדם או זכויות עובדים בדרך. הקורונה מפחידה. באמת. אבל גם בעתות של פחד אסור לאבד אנושיות, לפגוע בזכויות או לפגוע בשלטון החוק.

שכנוע ומתן תמריצים? בוודאי. פרסום מידע רפואי רלוונטי בדבר החיסון ועידוד התחסנות? כן. כפיית חיסונים או פגיעה בזכויות בסיסיות של עובדים או אנשים שבחרו (בינתיים או בכלל) לא להתחסן – כאן עובר הגבול.

התחסנות חייבת להיות מתוך בחירה אמיתית, מתוך הסכמה מדעת. אסור שנהיה במצב בו הממשלה מחדירה מחטים לאנשים בשנתם, מאלצת אותם להתחסן או מקבלת מידע רפואי פרטי על אזרחיה שלא כדין. יש להבטיח שכולם יוכלו להתחסן, ולשכנע את הציבור כך שכולם ירצו להתחסן, אבל בשום אופן לא לכפות על אנשים להתחסן.

נדמה שמרוב פחד, כולם מנסים לקחת את החוק לידיים. אנחנו מתעוררים חדשות לבקרים לידיעות לפיהן ראש עיר, מנהל במקום עבודה, שר הבריאות או ראש הממשלה – מצהירים בתקשורת על הגבלת חירויות והטלת סנקציות שונות על מי שבחר לא להתחסן בינתיים, או מציעים הצעות הפוגעות פגיעה קשה בפרטיות כמו ההצעה להעביר רשימות של מתחסנים ולא מתחסנים – מידע רפואי שהוא לכל הדעות רגיש, פרטי וחסוי – לראשי הרשויות. אסור שמצב כזה יקרה, ואסור לתת לזה יד.

כפי שראש עירייה לא יכול להחליט על דעת עצמו מי יוכל ללמוד ולהגיע למערכת החינוך, כך הוא גם לא יכול להחליט על דעת עצמו מי יגיע למקום עבודתו ומי לא והוא בטח לא יכול על דעת עצמו להמציא ולהטיל סנקציות על מי שבוחר לא להתחסן.

התו הירוק מסתמן כצו השעה, והוא ככל הנראה פתרון הכרחי ואף ראוי. אבל היישום שלו חייב להיעשות תוך קביעת מדיניות ברורה, שתיקבע בחקיקה ראשית, לאחר בחינה מעמיקה ושקולה.

מדיניות כזו יכולה לכלול גם תמריצים וגם הגבלות, גם פתרונות שכבר הועלו – כמו חיוב להיבדק כל 72 שעות, וגם פתרונות יצירתיים שטרם נבחנו לעומק כמו מתן האפשרות להמשך עבודה מהבית, ככל שניתן. אבל מכל מקום, על המדיניות שתיקבע להתקבל על בסיסה של עמדה משפטית רצינית ומקצועית, תוך איזון בין מכלול הזכויות, האינטרסים והשיקולים, איזון שיבטיח את שמירתן של זכויות היסוד ושיעבור את ביקורת היועמ"ש.

מדיניות בנושא כה רגיש, שמערב אינטרסים וזכויות כה רבים ושישפיע ישירות על בריאות הציבור ועל הבריאות של כולנו, בוודאי לא יכולה להיקבע כמו שנתניהו או אדלשטיין מציעים ומבקשים – בחקיקת בזק מזורזת בקבינט או בהוראות שעה.

אנחנו נתונים בסגר או בחשש מפני סגר כבר שנה. לא יקרה כלום אם נחכה כמה ימים נוספים, עד לגיבושה ולקבלתה של עמדה משפטית מסודרת. ולמעשה, נדמה שגם כל הקופצים בתקשורת ובראש חוצות כבר יודעים זאת. לא במקרה המדינה מתעכבת בקביעת מדיניות. מדובר בסוגיה מורכבת, ראשונית וחדשנית – לא רק בארץ אלא בעולם כולו, ויש להידרש אליה בכובד ראש.

החשיבות כאן היא כפולה – גם רפואית וגם דמוקרטית, וכל החלטה תשפיע על עתידנו כאן עוד שנים ארוכות קדימה.

זמן-ישראל

פרנסס

פרנסס רדאי

משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע"ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין הפליה נגד נשים. נוסף על כך, היא פעילת זכויות אדם בולטת ופמיניסטית.

ד"ר מהא כרכבי-סבאח

מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב (2015), פוסט-דוקטורט ב- Centre for Gender Studies, SOAS, University of London (2015-2016), פוסט-דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (2016-2017), ופוסט-דוקטורט במכון המפרי לחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2018-2020).
תחומי העניין של ד"ר מהא כרכבי-סבאח מתמקדים בקשר בין שינויים חברתיים, התנהגות משפחתית ואי-שוויון מגדרי בחברות הנמצאות בתהליכי שינוי ובאופן ספציפי בחברה הערבית פלסטינית בישראל. מחקריה מפנים את תשומת הלב לחקר חיי משפחה ותעסוקה, תוך הפעלה משולבת של "עדשה אתנית" ו"עדשה מגדרית" ושימת לב לנקודת המבט של נשים ערביות פלסטיניות, קבוצה המאופיינת בהצטלבויות בין מיקומי שוליים מרובים, שלאורך השנים נשארה סמויה מן העין המחקרית. מחקריה של ד"ר כרכבי-סבאח מפורסמים בכתבי-עת מקצועיים שפיטים ופרקים בספרים מדעיים הנחשבים כחלוצים בתחום של חקר משפחה, עבודה ושוויון מגדרי.

18076724_10154573442149677_1211984367607245921_o-1

רון קסלר

רון קסלר בעל ניסיון של למעלה משני עשורים בתחום הדיגיטל והתוכן והתמחה בקמפיינים פוליטיים וחברתיים רבים. בעברו ליווה את הפעילות הדיגיטלית של נבחרי ציבור בכירים, ועבד בארגוני המגזר השלישי. רון הוא אופטימי מיסודו, אדם שמאמין שאפשר לשנות את ישראל וגם להשתנות יחד איתה. מתגורר בתל אביב.