נשיאת זולת

זהבה גלאון

זהבה גלאון כיהנה בכנסת במשך 16 שנים, מתוכן שש שנים כיו"ר מרצ. גלאון ידועה במאבקה למען זכויות אדם, זכויות נשים ולסיום הכיבוש. במהלך שנותיה בשירות הציבורי הוענקו לה פרסים רבים על פעילותה; ביניהם אבירת התנועה לאיכות השלטון, אות אומ״ץ על מאבקה למען צדק חברתי, אות הקהילה הלהט"בית על מאבקה למען שוויון זכויות, עיטור הנשיא למאבק בסחר בבני אדם, פרס מהטמה גנדי לשלום, פרס הנשיא קרטר בשם ארגון בצלם, פרס המועצה האמריקאית של נשים יהודיות על פעילותה לקידום נשים. מאז שגלאון עזבה את הכנסת, המשיכה בפעילותה הציבורית, כותבת טור שבועי בעיתון "הארץ", והיא אורחת קבועה בתכניות אקטואליה.

אני לא מתייאשת

אני שותפה למאבקים ציבוריים/פוליטיים בישראל כל חיי הבוגרים, ואני יודעת שאין לנו את הלוקסוס להתייאש. הייאוש נוח כל כך: הוא מאפשר לנו להרים ידיים, להישען אחורה ולקטר עם חברים. זה לא ישנה שום דבר, בגלל שכאשר את מתייאשת, את משאירה את השדה לצד השני. הייאוש לא מתייאש. הוא חדור אנרגיות.

מערך אדיר של הנדסת תודעה מנסה לשנן לנו שוב ושוב שהמאבק אבוד, שאין טעם, שה”ציבור” נגדנו. איכשהו, בשיח הזה, הציבור הוא אף פעם לא אנחנו. התפיסה הזו היא א-היסטורית; היא טוענת שאין שינוי ואין אפשרות לשינוי. שמה שהיה הוא שיהיה. והרי רק צריך להרים ראש ולהביט סביב כדי להבין עד כמה אין לדברים האלה בסיס.

הם רוצים שנשכח מי אנחנו ומה המסורת שלנו. אנחנו דמוקרטים. אנחנו אלה שאילצו את החברה להתקדם למרות רצונה. אם ילדים לא עובדים יותר במכרות; אם זכות ההצבעה לכל בגיר היא דבר מובן מאליו; אם יש יום עבודה של שמונה שעות; אם יש הסכמה – בחריקת שיניים, אכן – לשכר מינימום; אם נשים אינן עוד רכוש בעלן או אביהן; אם הטרדה מינית שלהן אסורה; אם צרכני זנות הופללו; אם חברות למטרות רווח אינן יכולות עוד להרעיל את הסביבה כרצונן – אם כל זה קרה, זה קרה בזכות ליברליות וליברלים נחושים, שלא התייאשו בימים גרועים הרבה מאלה שאנחנו חיות בהן.

ולכן, דווקא בשנה האיומה שחלפה עלינו, החלטתי להקים את מכון זולת. זולת הוא מכון מחקר – אבל מכון מחקר שהמטרה שלו היא לא רק להנכיח את המציאות, אלא גם לשנות אותה. אני מאמינה שבמצב הנוכחי, שינוי לבדו לא יוכל להגיע מהכנסת – ואני אומרת את זה כמי שהייתה חברת כנסת 16 שנים. השינויים שעשו בחוק יסוד הממשלה מעקרים את כוחה של הכנסת ושוברים עוד יותר את מעמדה של האופוזיציה – שגם קודם לכן הייתה מהחלשות שבעולם הדמוקרטי. על כן, אין לנו ברירה אלא לפעול מן החברה האזרחית כדי להשפיע מבחוץ על המערכת הפוליטית, לאלץ אותה להכיר במציאות, ואחרי הכרה – לשנות אותה.

הצד השמרני של המפה, צריך להזכיר, עושה את זה מזמן. הוא הקים מכוני מחקר וצוותי חשיבה שפועלים כדי להנכיח את החזון שלו בקרב חברי הכנסת, השרים ופקידי הממשלה. במשך יותר מדי זמן הזנחנו את הצד הזה, והתוצאה היא שרק קול אחד נשמע.

בזולת, אנחנו מתכוונות לשוב ולעמוד בגאון על מה שאנחנו מאמינות בו – כן, גם על כך ששפה מעצבת מציאות. אנחנו דוחות את הסדר הקיים, ואנחנו נעשה כמיטב יכולתנו כדי לשבש אותו. לשם כך, קודם כל, נצטרך להזכיר לישראלים שייאוש איננו סדר יום ואיננו גזירת גורל. מגיע לנו יותר, ואנחנו יכולות להשיג יותר.

כפי שמראה סקר זכויות האדם שלנו, במסגרת פרויקט "מדד זכויות האדם" של זולת, 86% מהנשאלים לא מאמינים שהממשלה עושה מספיק כדי להגן על זכויות האדם שלהם. מטבע הדברים, בשנה של מגפה הזכויות שהציבור מעוניין בהן בעיקר הן הזכות לפרנסה ולשירותי בריאות – שתי זכויות שבהן הציבור הקדים מזמן את הממשלה.

הציבור רוצה זכויות ואנחנו נזכיר שיש לנו את הבסיס להן. מגילת העצמאות מבטיחה אותן. אנחנו נחזיר אותה לחיים. הדיון הציבורי בנתוני "מדד זכויות האדם" יהווה בסיס בהמשך לחקיקת שורה של חוקי יסוד שמבטיחים את זכויות האדם, ובסופו של דבר יאפשר להרים את הכדור שהכנסת הראשונה הפילה, ולעגן את זכויות האדם בחוקה שוויונית ופלורליסטית, שתבטיח שוויון לאומי ואזרחי, כדי שזכויות יסוד לא יהיו עוד פלסטלינה בידי קואליציה אקראית.

אנחנו נדבר על כך שכל הזכויות קשורות זו בזו ומשולבות זו בזו. אין די עוד בזכויות הליברליות/האזרחיות המצומצמות; אנחנו יודעים שללא הגנה על זכויות אוניברסליות, פרטיות וקולקטיביות וזכויות בסיס חברתיות, החירויות מתקשות לבוא לכדי ביטוי. זכויות חברתיות הכרחיות לחזון שלנו.

בזולת, המטרה שלנו קשה: לשכנע את מעצבי דעת הקהל בישראל, שרבים מהם התמכרו לייאוש ולדיווח עליו, שעתיד אחר הוא אפשרי. אנחנו נמשיג להם את המצב כפי שהוא, באמצעות דו"חות עדכניים על החורים ברשת הזכויות שלנו – למשל, הדו"ח שלנו על מצבם של קשישים בזמן הקורונה; למשל, על הצורך במצלמות גוף על שוטרים – וננהיר את השינוי שאנשים רוצים. אנחנו נקרא לדברים בשמם – ואנחנו נפיל את החומה הזו.

קשה? כן. בלתי אפשרי, לא. אני נולדתי במדינה שאיננה קיימת יותר: ברית המועצות. זו הייתה אולי הדיקטטורה הגרועה בהיסטוריה האנושית, בלי ספק מהרצחניות שבהן. ב-1985 המודיעין האמריקאי העריך שהיא תתקיים בעשרות השנים הקרובות. ב-1989 היא התמוטטה. ב-1991 הוכרז על מותה רשמית. אף אחד לא ראה את זה בא, ואף על פי כן. היום ברה”מ היא זקרון רחוק.

אם השינוי האדיר ההוא היה אפשרי, גם זה שבפנינו אפשרי. את ואני נשנה את העולם. יהיה לנו רע? זה לא נורא. אנחנו יכולות, וחייבות, לתת לדור הבא עולם טוב יותר. זה בידינו. אל ייאוש. בפרפרזה על נפוליאון, דחו את היאוש – והוא יעבור לשכון בקרב יריביכם.

 

18076724_10154573442149677_1211984367607245921_o-1

רון קסלר

רון קסלר בעל ניסיון של למעלה משני עשורים בתחום הדיגיטל והתוכן והתמחה בקמפיינים פוליטיים וחברתיים רבים. בעברו ליווה את הפעילות הדיגיטלית של נבחרי ציבור בכירים, ועבד בארגוני המגזר השלישי. רון הוא אופטימי מיסודו, אדם שמאמין שאפשר לשנות את ישראל וגם להשתנות יחד איתה. מתגורר בתל אביב והבעלים הגאה של פיבי כלבת הלברדור.